עודד ג'קמן, דוקטורנט במחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן גוריון והמנחה שלו פרופ' צבי רייך היו די מתוסכלים מהוויכוח שנמשך כבר יותר ממאה שנים בחקר עיתונות סביב השאלה האם עיתונאים יודעים על מה הם מדברים. עוד ועוד חוקרים על פני השנים התעקשו, שעיתונאים אינם יודעים מספיק על התחומים שהם מסקרים בלי שאף אחד ניסה לתאר מה בעצם נחשב "מספיק". חלקם אפילו הציעו "להזריק" לעיתונאים יותר ידע באמצעות הכשרות אינטנסיביות.
ג'קמן ורייך החליטו שהדרך היחידה לחלץ את הוויכוח הזה מעשורים של תקיעות היא לעשות זאת בעצמם. למפות מה ייחשב "מספיק". זו המשימה שבמרכז עבודת הדוקטורט של עודד, בהנחיית רייך.
כדי למפות מה ייחשב מספיק חייבים להתמקד בשדה מוגדר. הבחירה הטבעית בישראל היתה להתמקד בידע המצופה מכתבים ופרשנים לענייני צבא. השלב הבא יכלול כתבי כלכלה ופוליטיקה.
ג'קמן ערך ראיונות עומק עם 30 עיתונאים ומומחים לענייני צבא, ביניהם שני סגני רמטכ"ל, ארבעה דוברי צה"ל, ראש מוסד, שורה של אלופים וחוקרי צבא-חברה וגם כתבים ופרשנים. כדי להוציא מהם תשובות עשירות, נשאלו המרואיינים שאלה מרכזית אחת: אילו היה קיים בית ספר לכתבים ופרשנים צבאיים, כיצד היתה נראית תכנית הלימודים?
"התוצאות הפתיעו אותי מאוד", אומר פרופ' רייך שהוא ותלמידיו עוסקים בחקר הנושא יותר משני עשורים. "מעולם לא דמיינתי שכך יכול להיראות הידע הנדרש מעיתונאי כלשהו. זה לא רק מפתיע אלא גם עשוי לתת כלים לאזרחים מהשורה כיצד להעריך דיווח צבאי ואת העיתונאי שעומד מאחוריו".
מה כל כך מפתיע?
"ציפינו לקבל רשימה ארוכה ומשעממת של עשרות נושאים שעיתונאים אמורים לדעת בתחומי היבשה, אויר, ים, סייבר, מודיעין וכו'. האמת היא שלמעשה קיבלנו רשימה כזו, אבל ההפתעה היא בכך שזו היתה רק ההתחלה. עיתונאים מצופים לשלוט בשורה ארוכה של כמאה תחומים: ממפת האיומים על ישראל, השיטות שבהן הצבא בונה את כוחו, טקטיקות לחימה ועד ליחסים המורכבים בין הצבא לחברה הישראלית. להבין איך פועלת המכונה הצבאית כולה, מהחייל הפשוט ועד לקבינט הביטחון.
"החידוש המפתיע הוא, שהם צריכים לדעת לעשות עוד שורה של דברים עם הידע הזה: להטמיע אותו באחד או יותר מעגלי הקשר (היסטורי, משפטי, כלכלי ועוד). לדוגמה, סיקור המלחמה עם אירן מחייב לחבר את ליבת הידע הצבאי להקשר ההיסטורי, הגיאוגרפי הפוליטי. תוספת קונטקסט היא עדיין לא הכל. כתב ובעיקר פרשן צבאי מיומן חייב לדעת להפעיל על הידיעה שלו אחת משלוש רמות ניתוח המקובלות בתחום הצבאי: אופרטיבית (מה קרה כאן ועכשיו), טקטית (איך הסיפור משתלב בתהליכים רחבים כמו תכנון, רכש, תקצוב) ואסטרטגית (מה המשמעויות ארוכות הטווח והגלובליות). העיתונאי הצבאי שלך לא עושה את עבודתו, לפי המומחים שראיינו, אם הוא מסתפק בתיאור מה קרה, ללא הסבר מה משמעות הדברים.
"אם לא די בכך, עיתונאי צבא מיומן צריך לדעת לפי ממצאי המחקר לשלב בסיפור שלו ארבעה סוגים של ידע", מסביר ג'קמן. "בנוסף לבקיאות שלהם במה שנחשב ידע קלאסי (רקע על העובדות הבסיסיות על מבנה צה"ל, מערכות נשק, צבאות אויב וכו'), הם צריכים לדעת איך לשלב אותו עם ידע עיתונאי (איך להוציא מידע ממקורות סרבנים, לבנות סיפור, להתמודד עם מידע חסר או מסווג). זה סעיף חיוני במיוחד לכתבי צבא, בגלל המגבלות החמורות על נגישות לאנשים, לזירות ולמידע צבאי".
הסוג השלישי והמאתגר ביותר של ידע שכדאי לכם לחפש בידיעות של העיתונאי הצבאי שלכם, הוא ידע סיבתי. מדוע נכשל מבצע זה או אחר? מדוע החותים ממשיכים לתקוף? זה מאתגר דווקא משום שהסיבות לא תמיד גלויות ומוצהרות כיוון שהן קשורות לשאלה מי אחראי. למי מגיע צל"ש או טר"ש.
הסוג הרביעי והאחרון ייחודי לתחום הצבאי, והוא כולל ידע שאי אפשר להשיג דרך ספרים או ראיונות, אלא רק בנוכחות פיזית בשטחי אימונים ובאזורי לחימה. 'לדעת מה זה ללכת בלילה, להיחשף על ידי כוחות אויב', כפי שמסביר אחד הכתבים הוותיקים. זה ידע שמצטבר דרך שנים של תרגילים, ביקורים ביחידות, ולעתים גם חוויות קרב אמיתיות".
הפריט האחרון במבנה הידע שנדרש מהכתב הצבאי שלכם הוא האיזון בין רוחב לעומק. למשתתפי המחקר לא היו אשליות. אי אפשר לצפות מעיתונאי אחד לדעת הכל על צבא. הוא לא יכול לשלוט באוויר כמו ראשי חיל אוויר, בסייבר כמו מומחי סייבר וכו'. לכן מלכתחילה חשוב להשאיר לעיתונאי הבודד את שיקול הדעת מה ללמוד לעומק, ובמה אפשר להסתפק ברוחב, ולפתח את העומק רק כאשר יצוץ סיפור שמחייב העמקה. כגון, כשנושא פחות חשוב לפתע עולה לכותרות, מוצב בליבת מחלוקת או מתגלה כבעל סיכון לחיי אדם. נושא כמו טילים לא נתון לשיקול דעת. הוא מחייב עומק. "חובה ללכת לעומק במערכות הגנה מפני טילים", אומר אחד המומחים, "זה עניין של חיים ומוות".
"כתב צבאי מיומן הוא לא אלגוריתם פשוט ולכן גם לא ניתן להחלפה באלגוריתם", מסבירים ג'קמן ורייך, כיוון שהוא נדרש להפעיל "מומחיות אדפטיבית", כלומר להתאים את הידע והפעילות לנסיבות משתנות. "העיתונאי לפי ממצאינו חייב להחליט איזה רמת ניתוח מתאימה, איזה הקשר נחוץ, איזה סוג ידע יהיה הכי אינפורמטיבי בנסיבות האמורות". זה מחייב הבנה עמוקה יותר וגמישות מחשבתית.
לקורא הישראלי, ממצאי המחקר הם כלי צרכני, כיוון שהוא מסייע לזהות ולהבין מרכיבי איכות בדיווח. ככל שהעיתונאי הצבאי שלכם ברשת, בעיתון, ברדיו או על המסך יודע לספק לא רק מידע אלא גם הקשר, ניתוח, הסברים סיבתיים, יכולת התאמת הסיקור לנסיבות, ותחושת היכרות מכלי ראשון, כך אפשר לומר שאתם בידיים טובות. לעומת זאת, אם הוא מסתפק שוב ושוב באינפורמציה בסיסית, חפשו עיתונאי מיומן יותר להסתמך עליו.
המחקר נתמך על ידי הקרן הלאומית למדע ומתפרסם בימים אלה בכתב העת Journalism.