התקשורת הישראלית מרבה לדבר על הרעב בעזה - אך כמעט אף פעם לא עוסקת בעצם הרעב. מאות תמונות קשות מגיעות למערכות החדשות בשבועות האחרונים מעזה: ילדים מורעבים, תורים ארוכים לסיוע הומניטרי, דיווחים חוזרים ונשנים על תמותת תינוקות ותנאים של רעב קיצוני. אך על אף שמדובר בתיעודים שזוכים להד בינלאומי ומעלים גלי מחאה במדינות רבות - בתקשורת הישראלית, המושג "רעב" מופיע בהקשר אחד כמעט בלעדי: כמה זה שקרי. במילים אחרות: התקשורת משתפת פעולה עם הסתרה. וזה בדיוק ההפך מהתפקיד של העיתונות - לחשוף.
בדיקה שערכנו בוואלה באמצעות יפעת מחקרי מדיה חושפת את עומק הדיסוננס: בחודשיים האחרונים (יוני-יולי) שודרו בעשרות אייטמים בערוצים המרכזיים אזכורים ישירים לרעב - אך כמעט אף אחד מהם לא בחן לעומק את המציאות בשטח, לא פנה למומחים הומניטריים, לא הציג נתונים, ולא שרטט את מפת הסיכון האזרחי בעזה.
כך למשל, בערוץ 14, שודרו 77 אייטמים שבהם הוזכר הרעב בעזה - אך עיון בכותרות מגלה מגמה כמעט אחידה: דחייה מוחלטת של הנרטיב. באחד האייטמים נכתב: "הכתבה השקרית בניו יורק טיימס על הרעבה בעזה - הקונסוליה הישראלית בניו יורק הוכיחה להם את השקר". במקום לדון באפשרות שישנו רעב - האייטם מוקדש להכחשתו.
במקרה אחר, תחת כותרת הכוללת את המשפט: "צריך לתת להם להיכנס לעזה ולהשאיר אותם עם כולם, ואז אף אחד לא ינסה את זה שוב", מתוארת השתלטות על משט סיוע הומניטרי בליווי תגובה שממחישה את גישת הערוץ: לא חמלה, אלא הרתעה.
ערוץ 14 ממלא את ייעודו, לשרת את הקו והאג'נדה הנוחים לראש הממשלה. אבל מה קורה אצל המתחרים, המחויבים לאמת עיתונאית? התכתובות שהודלפו מקבוצת הוואצאפ של עובדי אולפן שישי בהם מודה העורך רון ירון כי אינו "מתחבר" לדיווחים אודות המצב בעזה מעידים על מדיניות ברורה ורשמית של החברה.
מבדיקת יפעת עולה כי גם בקשת 12 התמונה דומה. מתוך 67 אייטמים בהם הוזכר הרעב, מרביתם עסקו בהשלכות התקשורתיות והפוליטיות של הדיווחים - ולא בתוכן עצמו.
כך, כדוגמה מייצגת, באייטם אחד נאמר: "מדברים מהשטח: כשלי ההסברה של ישראל. הסיקור העולמי לרעב בעזה יוצר שינויים בדעת הקהל". כלומר, ההתמקדות היא בתגובה של העולם - לא בשאלה אם הרעב עצמו מתקיים. באייטם אחר, שבו נדונה יום הולדתו של חטוף משוחרר, מופיע אזכור אגבי במסגרת פאנל שכונה "שרון שרעב" - חיבור מילולי שמעיד עד כמה קל להפוך את הנושא לבדיחה, או לכל היותר לרקע.
גם בכאן 11 וברשת 13 - שני ערוצים שבדרך כלל מתאפיינים בגישה חדשותית מובהקת יותר ועל כן הציפיות מהן גבוהות יותר - לא נרשמה חריגה מהקו המגויס לנרטיב של הממשלה. בשניהם שודרו עשרות אייטמים (59 בכל אחד מהערוצים) בהם הוזכר הרעב, אך אף אחד מהם לא התעמק בתמונה הרחבה יותר.
עיוות תודעתי
כך למשל, בחדשות 13 שודר אייטם תחת הכותרת: "מצעד הטרלול גרסת המלחמה - שמעון ריקלין התייחס לבעיית הרעב בעזה", אייטם שהתמקד בהתבטאויות ולא במהות. כותרת אייטם מייצג אחר הייתה: "ניו יורק טיימס ופייק התמונה של התינוק הרעב" - שוב, השיח נסוב סביב אמינות התמונה, ולא סביב הילד שבתמונה.
ואכן, ניתוח תוכן כמותי שנערך לכל האייטמים מגלה שאזכור המילה "רעב" מופיע עשרות פעמים בכל ערוץ, אך אזכור המונח "הומניטרי" כמעט ואינו קיים, ובוודאי שלא מנותח. לא נמצא ולו אייטם אחד שבוחן את מצבם של תושבי עזה כיעד עיתונאי לגיטימי: לא ברשת, לא בכאן, לא בקשת - ולא בערוץ 14.
העובדות הללו מעלות שאלה עמוקה הרבה יותר על תפקידה של התקשורת הישראלית בעידן של עימות מתמשך. התקשורת המקומית מתמקדת, בצדק, בסבל של תושבי הדרום, בגורל החטופים ובהשלכות הביטחוניות של הלחימה. אך בתמונה כל כך מורכבת, ההתעלמות מהמצב האזרחי בעזה - במיוחד כאשר הוא משפיע באופן ישיר על מעמדה של ישראל בעולם - יוצרת עיוות תודעתי.
כך נוצר פער עמוק: הציבור הישראלי כמעט ואינו נחשף לדיווחים שוטפים על תנאי החיים בעזה, בעוד הציבור הבינלאומי נחשף לעשרות כתבות, סרטונים, תיעודים ועדויות - חלקם מזויפים, אך רבים מהם אותנטיים - שמובילים לגל הולך ומתרחב של מחאות, חרמות ואפילו מקרי אלימות נגד ישראלים בערים שונות בעולם.
בהיעדר סיקור מאוזן, הישראלים אינם מבינים מדוע העולם מגיב כפי שהוא מגיב. עבורם, התמונות נראות תמיד כתעמולה. המונח "פייק ניוז" הפך כברירת מחדל. אך העין הבינלאומית אינה מתייחסת כך לאותן תמונות. ובמובן הזה, יש לתקשורת הישראלית אחריות. האם באמת מתרחש רעב בעזה? האם הוא מלאכותי או תוצאה של קריסת מערכות אזרחיות? האם ישראל אחראית לו - או דווקא חמאס? אלו שאלות ראויות לדיון. אך הן כלל אינן נשאלות. התקשורת הישראלית לא מציגה תשובות - משום שהיא כלל לא מציגה שאלות.