דמיון מבהיל לאוריך: מי כותב את הטקסטים של נווה דרומי?

נווה דרומי, מגישה בערוץ i24news (ולשעבר בערוץ 14) המפרסמת מעת לעת מאמרים בידיעות אחרונות, מציגה עצמה כעיתונאית "אובייקטיבית", אם כי כזו המחזיקה בעמדות ימין. מי שנחשף לתוצרים שהיא מנפקת, יכול לפקפק בכך ולטעון כי היא רחוקה מלהיות עיתונאית, לא "אובייקטיבית" ולא "אידיאולוגית", וכי מדובר למעשה בשופר שלטוני. מה שמכונה באנגלית "mouthpiece".

אתמול (3.9) פרסמו באתר ynet טקסט של דרומי שתקף את המחאה נגד מדיניות ממשלת נתניהו ("ההצתה בירושלים - תוצאה של הלבנת אלימות בשם המחאה"). מוזר שעיתונאי מקדיש את הבימה שניתנה לו על מנת לתקוף אזרחים המפגינים נגד השלטון במקום לבקר את השלטון, אבל מילא.

באותו יום התפרסמה גם הודעת דוברות מטעמו של נתניהו, שנכתבה מן הסתם על-ידי אחד מיועציו (יונתן אוריך?) הופצה בצינורות הרשמיים. השוואה בין שני הטקסטים מגלה דמיון מבהיל, כמעט כאילו שני הטקסטים נכתבו באותו החדר, על-ידי אותו כותב, על מנת להעביר את אותם המסרים בדיוק - האחד בתחפושת של ניתוח עיתונאי והאחר בלבוש של הצהרה פוליטית.

ראשית, התזמון והתיאום זהים: שני הטקסטים מתייחסים לאותו אירוע (הצתת מכונית בשכונת רחביה) ופועלים להעביר מסרים משלימים באופן מתואם.

שנית, בשני הטקסטים המסר זהה: שניהם פועלים להכשרת הקרקע לפעולות אכיפה וסיכול נגד מפגינים על ידי הצגתם כאלימים ובלתי לגיטימיים.

שלישית, גם הטכניקות הסגנוניות משותפות: שימוש בסיפורים אישיים מרגשים, השוואות בעייתיות (לפשיסטים ולטרוריסטים) והסטת דיון מהנושאים המהותיים.

לכאורה, זוהי דוגמה קלאסית לקמפיין תקשורתי מתואם שבו נעשה שימוש בפלטפורמות שונות וסגנונות שונים כדי להעביר את אותו המסר הפוליטי מזוויות שונות, במטרה להשפיע על דעת הקהל ולעצב את השיח הציבורי.

נסביר בהרחבה: שני הטקסטים חולקים את נקודת מבט - אצל דרומי המסרים המרכזיים מובאים במבט עיתונאי-פרשני לכאורה ואצל נתניהו כקביעות רשמיות תעמולתיות:

לפי דרומי המחאות נגד ממשלת נתניהו הן "טרמפ" על משפחות חטופים, לפי נתניהו הן הפגנות "ממומנות, מאורגנות, פוליטיות נגד הממשלה". כאילו אפשר להפריד בין המחאה על האופן בו ממשלת נתניהו מתנהלת בסוגיית החטופים מהמחאה נגד התנהלותה בסוגיות אחרות, וכאילו יש הפגנות שהן לא מאורגנות, ממומנות ופוליטיות.

דרומי משווה את התנהלות המפגינים לזו של טרוריסטים יהודים נגד ערבים (תוך ניסיון להקטין את התופעה האחרונה ולעשות דמוניזציה לראשונה), ואילו נתניהו מכנה אותם "פלנגות פשיסטיות".

לפי דרומי האלימות של המפגינים איננה חדשה והציבור איבד סבלנות למחאות אלימות, נתניהו קובע כי מדובר באנשים רצחניים ואלימים ודורש אכיפה חזקה יותר.

שני הטקסטים חולקים גם אסטרטגיה משותפת.

ראשית, שניהם מקדמים לגיטימציה מותנית של מחאה: שני הטקסטים מבחינים בין "מחאה לגיטימית" ל"אלימות בלתי מוצדקת", כאשר הגבול נקבע לפי הנוחות הפוליטית של הכותבים.

שנית, שניהם משתמשים באמצעי של היפוך התפקידים: במקום להתמודד עם התוכן של המחאה, מתמקדים בצורה, במקום לדון בנושאים המהותיים, מתמקדים באירועים שוליים. במקום אחריות ממסדית, דורשים אכיפה קשה יותר.

הטקסטים של דרומי ושל יועצי נתניהו זהים גם באופן בו הם משתמשים בטרגדיות אישיות: שני הטקסטים מנצלים סיפורים אישיים (המכונית השרופה, החייל במילואים) כדי ליצור זיהוי רגשי ולהסיט את השיח מהנושא המהותי.

גם דרומי וגם יועצי נתניהו משתמשים בהשוואות מתסיסות ומקצינות: אצל דרומי המפגינים הם טרוריסטים, אצל נתניהו הם פשיסטים. שתי ההשוואות מיועדות להסיט את הדיון מהנושא המרכזי.

לבסוף, שני הטקסטים פועלים יחד להשגת יעדים משותפים: פירוק הלגיטימציה של המחאה על ידי הצגתה כאלימה ובלתי דמוקרטית, הפניית תשומת הלב מהסוגיות המהותיות לאירועים שוליים, יצירת נרטיב של "אנחנו נגד הם" במקום דיון מהותי ודרישה לאכיפה קשה כפתרון יחיד.

באופן מעניין, הטקסטים חולקים הכל - נקודת מבט, אסטרטגיה ויעדים, אך שונים רק בטכניקה הרטורית. בעוד הטקסט של דרומי משתמש באובייקטיביות כוזבת ומציג את עצמו כניתוח עיתונאי פרשני, זה של נתניהו (או יועציו), משתמש ברטוריקה קורבנית אופיינית המציבה את הדובר במרכז הסיפור. לא נראה שזהו מקרה.

אין לדעת איך וכיצד נכתב הטקסט של דרומי, אבל העובדה היא שטקסטים שנכתבו לכאורה בידי גורמים שונים ובסגנונות שונים, חולקים את אותה נקודת מבט פוליטית, אותן טכניקות רטוריות, אותן מטרות אסטרטגיות ואותו נרטיב של פירוק לגיטימציה, ונראים כמאמץ מתואם להעביר מסר פוליטי נגד חלק מסוים בחברה הישראלית, במטרה להשפיע על דעת הקהל ולעצב את השיח הציבורי בכיוון המועדף על מי שכתב את הטקסטים.

יתכן כמובן שדרומי כתבה את הטקסט בחתימתה לגמרי בעצמה, הגתה בעצמה את כל הטיעונים ובחרה בעצמה את הנרטיב והדוגמאות. יתכן שאפשר להסביר את הדמיון העצום בין הטקסט שלה לבין הטקסט שנכתב על ידי נתניהו ויועציו בכך שמסרים מפעפעים באופן עצמוני באמצעות קמפיין התעמולה התמידי של נתניהו ואנשיו ברשתות ובתדרוכים.

אולם בין אם דרומי היא שחקן מודע ופעיל במערך התעמולה של נתניהו ובין אם היא אזרחית מודאגת הפועלת באופן עצמאי, העובדה שאותם מסרים, אותה נקודת מבט ואותם טיעונים מופצים בבת אחת הן באופן רשמי על-ידי נתניהו והן כ"מאמר עיתונאי", חושפים למעשה אסטרטגיה תקשורתית מתואמת, שאי אפשר להבין את מה שמכונה "מכונת הרעל" מבלי להבין אותה.

הטור פורסם באתר העין השביעית