רשת קימל: הלינץ' המוצלח במגיש הפופולרי צריך להדאיג גם אותנו

רשת ABC הודיעה כי היא משהה את צילומי תכנית הלילה של ג'ימי קימל (ג'ימי קימל לייב") "ללא הגבלת זמן". הסיבה להשעיה היא משפט שאמר קימל במונולוג הפתיחה לתכניתו: "תומכי טראמפ מנסים להציג באור אחר את הרצח של קירק ולעשות הון פוליטי מהאירוע".

לכאורה מדובר במשפט סביר, אולי שנוי במחלוקת, אבל בטח לא כזה שצריך לעורר סערה. רק שבאקלים הציבורי בארצות הברית (ואולי לא רק בה?) התפשטה המהומה כאש בשדה קוצים.

אם להמשיך את הדימוי הפירומני, נדמה הייתה שנפתחה תחרות בין תומכי טראמפ מי ייחס לדברים של קימל משמעות גדולה יותר. בעלי התפקידים הרגולטורים שביניהם אף איימו בצעדים נגד הרשת - והלחץ על ABC הלך וגבר, עד לקבלת ההחלטה המדהימה.

לא ברור כמה זמן תארך ההשעיה "ללא הגבלת זמן", שכן מדובר כרגע בהחלטת מנהלים ולא בהחלטה של קונצרן "דיסני" בעל השליטה ברשת, לכן עד שקימל ימצה את החופשה הכפויה שלו, אפשר לבדוק היתכנות של סיטואציה דומה בישראל.

שרת התחבורה - או בשמו המלא של המשרד "התחבורה והבטיחות בדרכים", מירי רגב, זכתה לרצף של ראיונות מפנקים בלא מעט אמצעי תקשורת בישראל, כולל אלה שנקראים בידי הבוס שלה וסביבתו כערוצי "תבהלה או אף "תרעלה". השיא היה ריאיון אמש בתכנית "שש עם עודד בן עמי", לא בדיוק חשוד באהדה לממשלה.

מה הקשר בין זה לפרשת קימל? העילה לסבב הראיונות הייתה הודעתה של רגב כי בקרוב יוכלו גם אזרחי ישראל להנות משירותי "אובר", דבר שאמור להוזיל את הנסיעה במוניות. אפשר להתווכח עד כמה מדובר בצעד מבורך או חכם, רק שהוויכוח חסר טעם: אפליקציית שירותי ההסעות הודיעה שאין בכוונתה להיכנס לישראל.

לעודד בן עמי למשל זה היה ידוע, הידיעה לפיה ענקית ההסעות לא מתכוונת להרחיב אתת שירותיה לשוק הישראלי הופיעה בתחתית המסך.

בכל זאת הריאיון התקיים: רגב זכתה למספקי זמן לברבר ולתאר את פעולותיה הרבות למען התחבורה הציבורית בישראל (להד"ם. השינוי הגדול היחיד שאפשר לייחס לרגב במהלך כהונתה במשרד הוא זינוק דרמטי במספר הנספים בכבישי ישראל) וכן את מאבקו של ראש הממשלה ביוקר המחיה... מאבק שאת "הצלחתו המסחררת" מרגיש כל אחד מאתנו בכיסו.

האם יש קשר לכך שרגב אחראית על אחד מתקציביי הפרסום הגדולים בישראל? לא ידוע לי על כזה, אבל כשמנסים לבדוק סיבה לקיומו של ריאיון כזה, על נושא שמידת היתכנותו אינה קיימת, אי אפשר לפסול הרהור שכזה על הסף.

אירוע אחר, מקומם הרבה יותר, נזכר בתכנית מוקדמת יותר של הערוץ (קשת 12): לקראת השעה חמש, במשדר האקטואליה בהגשת עמליה דואק, שודר אייטם על הדרת נשים בחברת אלעל.

לא מדובר במקרה הקבוע של אישה שהתבקשה על ידי הצוות להחליף את מקום מושבה פן תגרה נוסע חרדי עד שלא יוכל לכבוש את יצרו, אלא בהדרה מסוג אחר: הזמר פאר טסי, שהופיע בערב של החברה, נדרש לוותר על זמרות הליווי שלו, שכן שירת נשים עלולה לפגוע ברגשות חלק מהקהל.

ספק גדול (לשון המעטה) אם הציבור בחילוני-ליברלי ייזום חרם צרכנים על אלעל (שלא הכחישה את פרטי המקרה, אלא להפך - התגאתה בו. יש להזכיר שמדובר בחברה בבעלות חרדית) או על פאר טסי שנכנע לתכתיב בקלות כה מבישה.

זה לא רק בגלל שאלעל הפכה למעין מונופול בתחומה (לך תדע מתי המצב הביטחוני יביא לביטול טיסות חברות זרות לישראל וממנה) אלא בגלל אופיו של הציבור שנפגע לכאורה מצעדים שכאלה - הוא לא עולה על בריקדות ולא יוצר לרחובות. לכל היותר חותם על איזו עצומת-רשת.

כלומר, אלעל שהדירה נשים מלהופיע באירוע רשמי שלה, ידעה מראש שלא יבולע לה דווקא מצד הציבור שממלא את מחלקות היוקרה שלה. הוא אולי צקצק בשפתיים, אבל יישאר קהל שבוי שלה, כמוהו גם רוב הנוסעים במחלקת התיירים (אם הפרצלים הנוראיים של אסף גרניט לא גרמו לחרם צרכנים, כנראה ששום דבר לא יגרום לכך).

מה הקשר בין זה לבין השעית הלייט-נייט של קימל? ובכן, בסופו של דבר מדובר בביזנס. שילוב אפקטיבי של המולת רשת (שגרמה לתכנות אזוריות באזורים שמרניים בארה"ב להסיר את התכנית מלוח המשדרים שלהם עוד בטרם התקבלה ההחלטה של ABC) ואיומים בחרם צרכנים (שלא קיים בישראל למעט במגזר החרדי), ביחד עם איום בצעדי ענישה פדרליים, יכול להביא לתוצאות אפוקליפטיות.

בישראל אין למי שמבקשים להגביל את חופש הביטוי את הכלים האלה: חרם הצרכנים מימין, בהובלת ינון מגל, נגד בנק לאומי שלא מפרסם בערוץ 14, הוא בינתיים כישלון מהדהד. במקביל - ועד שלא יבשילו היוזמות המסוכנות של שר התקשורת שלמה קרעי (גם אז קיימת אפשרות שיסוכלו על ידי בג"ץ), אין לממשלה דרך לפגוע בגופי תקשורת אלא בעקיפין.

איום מרומז בפגיעה עקיפה יכול אולי (יובהר: תיאורטית) להניב לשרה כמירי רגב ריאיון תמוה באחד מערוצי הטלוויזיה שבהם מפרסם משרדה, אבל לא יכול, לפחות בינתיים, להשפיע על עצמת הביקורת נגד הממשלה (המפרסם הגדול ביותר בטלוויזיה).

זה לא אומר ש"פרשת קימל" ב- ABC לא צריכה להדליק נורה אדומה אצל כל מי שתקשורת חפשית וחופש הביטוי יקרים לו. ההתלהבות שממשל טראמפ נסך בנתניהו וחבורתו כבר משפיעה על השיח התקשורתי.

כולנו ראינו איך נהג ראש הממשלה בכתב הפוליטי של "כאן 11", מיכאל שמש. מקור ההשראה ה"טראמפי" הוא די ברור. אפשר וצריך להניח שהצעד הבא יהיה לנסות לבצע נוהל-קימל בישראל (נניח במקרה שבו שדר טלוויזיה יטען שישראל מבצעת פשעי מלחמה בעזה).

כלומר, העובדה שישראל שונה מאוד מארה"ב במידת הסמכויות שיש לראש ממשלה לעומת נשיא, לא אומרת שחופש הביטוי כאן אינו בסכנה, שכן אנו רואים איך נתניהו מבקש לקרב, הלכה למעשה, את מעמדו לזה של נשיא אמריקאי: לפגוע במעמדו של הייעוץ המשפטי, להחליש את שומרי הסף, למנות מינויים בהליך מזורז ועוד.

עד כה זה כמעט שלא הצליח לו, אבל מינויו הצפוי של האלוף דוד זיני לתפקיד ראש שירות הביטחון הכללי (במטרה להפוך אותו למשטרה חשאית) עלול בהחלט לסמל את היפוך המגמה. כך שהסכנה לעצמאות גופי התקשורת בישראל אורבת במקומות אחרים לגמרי.

בחזרה לקימל: הוא לא שיבח חלילה את הרצח, לא טען שיש לחסל אנשים בגלל דעותיהם (יובהר מיד: עמדותיו של צ'רלי קירק צריכות היו לקנות לו יריבים רבים, אפילו שונאים. מביך מאוד לגלות שאלה האנשים שנותרו האחרונים שבין תומכי ישראל בעולם. שום דבר מכל אלה אינו עילה לאלימות, בטח שלא לרצח. להפך: חובת כל ליברל אמיתי היא להילחם על זכותם של אנשים כקירק להשמיע את דעותיהם החשוכות).

מה הוא כן אמר? שהצגת הרצח כאירוע פוליטי חוטאת לאמת (לא ברור עד כמה זה נכון - זה קצת כמו לטעון שרצח רבין היה מעשה טירוף של רוצח בודד ולא אירוע פוליטי-דתי) וכן שהרצח נוצל על ידי גורמים פוליטיים למטרותיהם (ברור שכך הוא הדבר).

כלומר, בסופו של דבר משלם ג'ימי קימל מחיר על שילוב בין דעה שנויה במחלוקת אך לגיטימית לבין אמירת אמת שאין עליה עוררין. המהירות שבה בוצע בו לינץ' שמרני, צריכה להדאיג את כל מי שרואה בחופש הביטוי את היסוד החשוב ביותר בדמוקרטיה. כן, גם בישראל.