כתבים לא נובחים בירוק: הסליחה שהתקשורת צריכה לבקש מהציבור

ערב יום הכיפורים, לפני שנתיים בדיוק, התפרסמו בכל מוספי החג כתבות רבות שציינו 50 שנים למלחמת יום הכיפורים. כל כלי תקשורת תקף את הנושא מהזווית שלו, אבל את המשותף לכל הכתבות אפשר לתמצת למשפט אחד: "צה"ל ערוך ומוכן לכל תרחיש".

עשרה ימים חלפו והתברר לכולנו, למרבה הזוועה, שהיה תרחיש אחד שצה"ל לא היה ערוך או מוכן לקראתו, זה שהיה במציאות.

מטרתו של טור זה אינה לבצע בדק-בית בצה"ל פנימה. גם משום שזה עניין רציני יותר מכדי להקיפו בטור-דעה, אבל בעיקר מפני שצה"ל, בניגוד למי שטשטש כהוגן את שדה הראייה שלו, לקח אחריות, ביצע תחקירים ולפרקים אף הגיש מסקנות, שככל שנועדו פה ושם לנקות יחידים מאשמה, העמידו את הגוף הנחקר לא רק על דוכן הנאשמים, אלא אף הרשיעו אותו.

כל זה כמובן לא במקום ועדת חקירה ממלכתית - והיה אם תקום, אבל לפחות יש כאן את הרצף ההגיוני וההגון של לקיחת אחריות, בירור הנסיבות וקבלת האשמה. במציאות הציבורית בישראל, המובן מאליו הזה הוא לא מעט.

מה כן ננסה לעשות? לברר איך כלב השמירה של הצבא, הכתבים הצבאיים, נתנו יד (שלא ביודעין כמובן) לאווירת ה"יהיה בסדר" הזאת, שאנו מונים כבר קרוב ל-2,000 חללים בגינה.

נתחיל דווקא בנסיבות המקלות: עיתונאים הם סוחרים במידע. משמע, לא רק מקבלים אותו ממקורות שונים, אלא גם משלמים תמורתו. לא בכסף חלילה, אבל באופן שבו הוא מוצג כך שישרת את האינטרסים של החושף. ניקח דוגמה בולטת ממי שאינו כתב צבאי, עיתונאי מוכר ומוכשר כעמית סגל.

אני ממעט להסכים עם סגל, אבל הוא אחד האנשים החריפים והרהוטים בעיני, לא רק בערוץ שלו (12) אלא בכל הספקטרום התקשורתי. רק שסגל תיעל את הקריירה שלו כך שהיא תלויה במקור אחד שאין בלתו: סביבתו הקרובה, לשכתו ומשפחתו של ראש הממשלה (ולעיתים אף הוא עצמו).

בשל רום מעמדו בערוץ הבית שלו, סגל יכול להרשות לעצמו למתוח ביקורת על מקור המידע שלו, לעקוץ אותו פה ושם, לתמוך בהקמת ועדת חקירה ממלכתית ולהטיל על נתניהו חלק מהאחריות, אבל כדי להמשיך ולהיות חיוני, הוא חייב לשמר את שלטונו, אחרת ייאלץ לחזר על הפתחים אצל מחליפיו בטרם יזכה לידיעות בלעדיות.

הצורך הזה - לשמר את שלטון נתניהו, מביא אפילו איש נבון כמו סגל למקומות די מטופשים, כמו למשל העקיצה ששחרר בציוץ לפרקליטות שהתנגדה לשחרר את ראש הממשלה מהחקירה הנגדית, לכאורה בעת פגישתו עם נשיא ארה"ב.

עיון קצר בחומר מעלה שכלל לא הוגשה בקשה שכזאת, אלא רק לצורך נאום נתניהו בעצרת האו"ם. סביר להניח שהפרקליטות ובית המשפט, שכבר העניקו לראש הממשלה "הנחת סלב" במקרים פחותים יותר, לא היו מטרפדות פגישה עם האיש החשוב ביותר בעולם.

קחו את סגל, הכפילו אותו במספר ערוצי התקשורת ותקבלו כמה עשרות(!) כתבים על נושאי צבא וביטחון שמדעת או שלא מדעת מתועלים לשמירה על מקורות המידע שלהם, כולם לובשי מדים בדרגת תת-אלוף למעלה.

לא בכדי הזכרנו את הדרגות: אם עד לרמת המח"ט בדרגת אלוף-משנה, נמדדים רוב הקצינים ביחידות הלוחמות על פי אמות מידה של יכולת פיקודית, אומץ לב, מנהיגות ורקורד של עשייה מוצלחת, בשלב הזה נכנסות לתמונה גם יכולות פוליטיות שנועדו להשיג את המינוי הבא.

זה לא אומר, חלילה, שכל היושבים ליד שולחן המטכ"ל אינם אנשים ראויים, אבל אבקש דווקא מאלה שהם משכמם ומעלה להביט ימינה ושמאלה ליושבים לצידם ולהישבע שאלה קיבלו את המינוי אך ורק בזכות כישוריהם בשדה הקרב ולא בזכות מניפולציות וקשרים. במקרה הטוב מדובר בקשרים עם לובשי מדים בכירים מהם, במקרה הרע - עם פוליטיקאים בכירים שטיפחו אותם מאז היו תתי-אלופים.

שוב יובהר שגם בדרגות הפיקוד העליונות יש בצה"ל אנשים נפלאים וערכיים, אבל לצדם גם לא מעט כאלה שלוטשים עיניים כבר לשלב הבא של הקריירה שלהם, אחרי שיפשטו את המדים - תפקיד מתגמל למשך תקופת הצינון וקריירה פוליטית לאחריו.

לשם כך הם זקוקים לתקשורת חיובית - וזה המקום שבו כתבים צבאיים, נרגשים עד קצה מקלדותיהם מהקרבה לאלוף רב המעללים, מתחילים לאבד את מחויבותם לקהל הקוראים בשם זכות הציבור לדעת ומתחילים לדברר ו"לשפרר".

כמה ימים לפני ראש השנה יצא לי להאזין לאחת הוותיקות שבין הכתבים הצבאיים, כרמלה מנשה, מי שדווקא בנתה חלק מתהילתה משום שביקרה את צה"ל (אם כי פחות בנושאי מדיניות ויותר ברמת הפרט) מכה על חטא. היא הסבירה בכאב שמאז 7 באוקטובר היא לא מסוגלת עוד להאמין לגרסת הצבא, שכן היא נתנה אמון בדיווחים כוזבים על מוכנות.

מנשה הציגה באומץ, כפי שאפשר כנראה רק מרום מעמדה, את חוסר האונים של מי שאין לו יכולת אמיתית להעריך את המידע שנמסר לו. מה כבר יכול לדווח כתב צבאי שהמידע שמועבר לו אינו מדויק, אילו כלים יש לו לרדת לחקר האמת?

אנו רוצים שמי שידווחו לנו על הנעשה בצה"ל יהיו בקיאים בחומר, לשם כך ברור שכדי להבין הם צריכים להיחשף למידע שאותו לא יוכלו לפרסם בשלמותו. הבעיה היא שאצל חלק מהם הועבר תשלום בדמות זכות הציבור לדעת (הכותרת המוסרית הגדולה ביותר של העבודה העיתונאית) כדי להיות מקורבים, להרגיש חלק מהגוורדיה שאותה הם אמורים לסקר וגם לבקר. כך אירע שלא רק "כלבים לא נובחים בירוק" אלא גם הכתבים הצבאיים.

כפועל יוצא מכך איבד חלק גדול (מדי) מהם את היכולת לחשיבה ביקורתית. הדוגמה הבאה, יש להבהיר מראש, אינה נשענת על מידע פנימי (שאין לי) אלא על סברת כרס (שיש לי) בלבד:

ההחלטה להפסיק את המתקפה באיראן, דווקא כשהיה נדמה שהיא מתקדמת למטרת העל שלה - לא רק פגיעה בפרויקט הגרעין אלא אף ערעור יסודות המשטר שישוב (כבר שב) לפתח אותו מחדש, לא נשענה על וטו אמריקני שהגביל את ישראל כי אם על חימוש הגנתי שהתדלדל עד שהתקרב לקו האדום.

נניח לרגע שהחושים שלי מדויקים (אבהיר שוב שאין לי מידע תומך בכך). מה שחורה לי אינו שצה"ל לא הודה בכך, שכן יש הגיון רב באי-מסירת מידע שכזה לציבור, אלא העובדה שאיש מהכתבים הצבאיים לא שאל את השאלה הזאת בשמי, אפילו בהינתן שהתשובה עליה הייתה צפויה על הציר שבין הכחשה לבין התייחסות לקונית לפיה צה"ל אינו מוסר מידע בנושאים שכאלה.

כלומר, האנשים שאמורים לייצג את זכותי לדעת, מוותרים לא רק על תשובות, אלא על עצם העלאת השאלות. וכיוון שכך, המחדל הבא הוא רק עניין של זמן.

כולנו שירתנו בצבא, לפחות רובנו. אנחנו יודעים מקרוב מאוד וממקור ראשון עד כמה המערכת הגדולה והחיונית הזאת עלולה להיות מטומטמת.

הנה דוגמה מימי שירותי הרחוקים: קורס המ"כים שלי, כחייל חי"ר (נח"לאי) שהחל בנובמבר 1987, עבר ברובו בעזה, באינתיפאדה שפרצה כמה שבועות לאחר תחילתו. כששבנו לבית הספר למ"כים כדי להשלים את הקורס, הרצה בפנינו קצין מודיעין אודות מלחמת איראן-עיראק (מי זוכר היום שישראלים הם שמכרו נשק, לרוב דרך צד שלישי, לאיראנים...?). הצבא האיראני, כל העריך המרצה, הוא שחוק עד לא קיים. הצבא העיראקי במצב טוב קצת יותר, אבל יצא ממעגל האיום על ישראל לפחות לעשור הקרוב.

הדברים נאמרו בתחילת 1988. שלוש שנים מאוחר יותר התברר שלא רק שצבא עיראק לא יצא ממעגל הלחימה, אלא שהוא אף פלש לכוויית, שיגר טילים ארוכי טווח לעבר ישראל - והחזיק מעמד במשך כחודשיים מול צבא "שאר העולם" בהנהגת ארה"ב, במבצע "סופה במדבר".

מאז התערערה כהוגן האמונה שלי בהערכות של אמ"ן, אבל כמו כל אזרח ישראלי, הגם שידעתי עד כמה דקה השמיכה הזאת, התפתיתי להאמין שאם רק אמשוך אותה מעל לראשי, אהיה מוגן מכל סכנה.

הכישלון המהדהד שבמחדל אוקטובר 2023 אינו שייך באופן בלעדי לצבא. מכל הדברים שאמר אהרון חליוה, ראש אמ"ן בעת המחדל, אפשר להאמין לו כשהוא אומר שגם אם היה מודע לכל סימני האזהרה לא היה מפרש אותם אחרת בשל הקונספציה שהיא קודם כל מדינית.

ובכל זאת, גם אם מקבלים (בצדק) את אחריות הדרג המדיני כנתון מפתח להבנת הכישלון, עדיין מדובר בצבא שהיה פרוש על הגבול בצורה מעליבה, כך שלא הצליח לבלום - לא פלישה של צבא אויב אלא כמה אלפי מחבלים חמושים בנק"ל ונ"ט, ש"החיל האוויר" שלהם מורכב מרחפנים שנרכשו בעלי-אקספרס וחימושם נק"ל ונ"ט בלבד.

כחייל חי"ר פשוט אני זוכר עדיין את הנוהל שהיה נכון לכל נקודה שבה החזיק צה"ל בתקופתי - מלבנון ועד פאתי סיני, שנקרא "כוננות עם שחר". משמע בשעה האחרונה של הלילה בואכה השחר העולה, נמצאים הכוחות על הגדרות, על הסוללות המקיפות את המוצב, על הכלים - צופים לעבר האינסוף פן יבחר האויב להפתיע ולתקוף דווקא בשעה שבה הכי בא לנו להתכרבל בשקי השינה.

איפה התבצעה התרגולת הזאת בשעה 06:29 בבוקר 7 באוקטובר? אני מניח שקל יותר לשאול איפה היא לא התבצעה.

מדובר בדוגמה קטנה בלבד שנועדה להמחיש שעם כל הכבוד לקונספציה המדינית המעוורת ולטעויות המודיעין - מההערכה השגויה של המוסד, דרך כישלון השב"כ ועד לחוסר היכולת של אגף המודיעין לחבר אחד ועוד אחד ועוד אחד לשלוש, הרי שכוננות בסיסית, א-ב של חיילות ביחידות לוחמות, לא ברמת מפקד האוגדה אלא ברמת המ"פים והמ"מים בשטח, הייתה צריכה להפחית במידה ניכרת את ממדי האסון שהביא לטבח חסר תקדים שכזה.

האם השאלות האלה נשאלו על ידי הכתבים הצבאיים? האם נענו? או האם רובם היכה על חטא רק למראית עין, התייסר במשך כמה ימים או שבועות עם מצפונו - וחזר לדברר את מקורות המידע שלו כאילו היו דברי אלוהים חיים?

דוגמה לתשובה אפשרית לשאלה הזאת ניתנה ממש בעת האחרונה, בדרך שבה סוקרה התקיפה הכושלת בדוחא, בירת קטאר. כתב באחד מערוצי הטלוויזיה, דווקא אחד משלושת אלה המכונים "תרעלה" בפי תומכי הממשלה, כינה אותה "היסטורית", וגם האחרים שאולי לא נדרשו לסופרלטיבים כאלה, היללו ושיבחו את זרועו הארוכה של חיל האוויר.

ביקורת, אם בכלל, נשמעה רק על התבונה המדינית שבהחלטה (תקיפה של מי שנתכנסו כדי לדון בעסקת חטופים). גם כאן התברר מהר מאוד שלעיוורון (שלא לומר הזדון) המדיני, נלווה כשל מבצעי - אם ברמת המודיעין (אזהרה מוקדמת לבכירי חמאס) ואם ברמת הביצוע (חימוש לא מספיק יעיל).

מישהו זוכר שנשאלה שאלה אחת קשה בנושא? להיפך: מהר מאוד קיבלנו בערוצים השונים כתבות תדמית שעסקו בחיסולים המוצלחים של נסראללה, סינוואר, ראשי משמרות המהפכה ומדעני הגרעין באיראן. כלומר, שוב התחלנו לסמם את עצמנו באותו החומר שממנו לקחנו מנת יתר לפני שנתיים, בטרם הקצנו מחלום מתוק ו"מוכן לכל תרחיש" למציאות איומה.

הכתבים הצבאיים צריכים לערוך חשבון נפש ולבקש סליחה מהציבור, אבל מה עם העורכים שלהם ומה עם עיתונאים שמסקרים תחומים אחרים? כאן איני יכול להוציא את עצמי מהכלל. אלא רק לרמוז שאם בארזים (כתבים צבאיים) נפלה שלהבת, מה יגידו כתבי הכלכלה והספורט, הרכב והצרכנות - וכך הלאה, על סיקור התחומים שתחת אחריותם?

במציאות של מערכות תקשורת עניות ומדולדלות, כורעות תחת עומס ונאלצות להעסיק אנשים שלא תמיד יש להם את הזמן או את היכולת להבין דבר מתוך דבר, נפגע הסיקור העיתונאי לא רק של מי שהמירו חלק משליחותם בתעודת "כתב צבאי", אלא גם של מרבית הקולגות שלהם.

זה רק מחדד עוד יותר את הצורך בעיתונות דווקאית, נון קונפורמיסטית, כזאת שתטיל ספק תמיד ובכל נושא - ממוכנות צה"ל לעימות הבא, דרך בטיחותם של כלי רכב חדשים ועד לטיבן של תרופות פלא. מיום ליום הולכת ופוחתת לא רק יכולתם של מי שאמורים להיות כלבי השמירה שלנו (ואני בכללם, בל יובן אחרת) לא רק להציע תשובות ראויות, אלא אף לשאול את השאלות הנכונות, שלא לומר - לשאול בכלל.

את קלונם של הכתבים הצבאיים (בהכללה) קל היה לחשוף נוכח השבר העמוק של 7 באוקטובר, אבל המחלה הזאת פשתה כמעט בכל תחום ובכל ערוצי התקשורת. לא מן הנמנע שאת הסליחה ביום הכיפורים הבא יצטרכו לבקש כתבי משפט, בריאות או טכנולוגיה.

יכול להיות שהשיירה תעבור גם אם ישמעו הנביחות, אבל לפחות נוכל לחיות עם מצפוננו: נבחנו חזק ככל שיכולנו, לצערנו לא הצלחנו לעצור את השיירה מלדהור אלי תהום.