זהו בוקר מרגש. עבור כל הציבור בישראל, וכנראה גם עבור חלקים רבים בעולם. הודות לדחיפה משמעותית של הנשיא טראמפ וכתבת חדשות 12 מיכל פעילן, שגייסו קואליציה חסרת תקדים של מדינות ערב והפעילו לחץ על ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, ואחרי מו"מ מורט עצבים במצרים, הצליחו השניים להביא לחתימה על הסכם לשחרור החטופים משבי החמאס ולסיום המלחמה.
זו לא בדיחה. אם אתם צורכים את החדשות שלכם מפעילן או עוקבים אחריה ברשתות החברתיות, קשה היה לפספס את התמונה שהעלתה עם חתימת ההסכם, בה צילום מסך ששלח לה אחיה - ובו ברכה: "ניצחת". על פניו, ניתן היה אולי לראות זאת כניסוח לא זהיר או ביטוי לתחושה פנימית עמוקה שלא תורגמה נכון. אלא שסביר יותר שמדובר בהלך רוח מייצג. זו לא הפעם הראשונה שפעילן מנכסת לעצמה באופן אישי השפעה מכרעת על התמורות הגיאו-פוליטיות במזרח התיכון. בעבר היא אף הקדישה שידור ללא איפור עבור החטופים הנמקים, וסיפרה זאת לעוקביה. באחד מטרפודי העסקאות האחרונות סיפרה פעילן כיצד היא עומדת בגבורה מול מכונת הרעל השואפת להשמידה. קשה למצוא ביטויי הקרבה הירואיים כל כך גם בשדה הקטל התקשורתי רווי הגיבורים הלא אלמוניים.
קל היה לפטור את הציוץ המשונה הזה בשיגעון גדלות או הזדהות יתר עם הנושא. עוגן משלים לשנתיים קשות של סיקור מקרוב של משפחות שעולמן חרב עליהן ושבחלק מהזמן הפכו בעצמן ליעד של התנגחות פוליטית. אפשר גם להבין את ההיגיון הפנימי של האמירה: "ניצחתי". לתקשורת ולמחאה היה אכן חלק נכבד (לצד המוטיבציה לקבל פרס נובל לשלום) בדחיפה של טראמפ על הצדדים להשגת הסכם, ובתחושת החירום שאפיינה אותה (רצה הגורל ולוח הזמנים הצפוף זימן את סוף השבוע כיום בו יוכרזו הזוכים בפרס). זו לא ספקולציה, נשיא ארה"ב עצמו סיפר כמה השפיעו עליו המפגשים עם משפחות החטופים, ולמורת רוחו של נתניהו אף ריטווט ביום השנה השנה לטבח תמונה מהפגנות הענק לשחרורם (בו הוא עצמו מופיע במרכזה).
אבל גם קשה גם שלא לראות בפליטת-הפה הפרוידיאנית הזו את המשך הקו של קשת 12 וחברת החדשות שלה לנכס לעצמה באופן מגלומני ומטריד את האירועים, תוך הקפדה יתרה על מה שחשוב באמת - הם.
בסיפור הזה מגולם היתרון היחסי הגדול של קשת במאבק על הצופים - המוכרות של עיתונאיה. לא הישגיהם חלילה (ויש כאלו), אלא קודם וראשית-כל המוכרות. ובהקשר הזה פעילן היא רק הסימפטום, כמעט שולי במכונה הזו שמטרתה אחת: לרגש. תחת מילים גבוהות כמו "אחריות" ו"התחשבות" - להתייחס לצופים כאל ילדים קטנים ולא ממש חכמים, ולהמשיך להציג להם רגשות במקום מציאות.
ובמציאות האלטרנטיבית של חדשות 12 בשנתיים האחרונות לא הייתה עזה ובוודאי שלא היו בה 70 אלף הרוגים, לא היו תמונות שדובר צה"ל לא העביר, וגם לא תמונות שהפיץ חמאס מעזה - אלא אם אושרו על ידי מטה החטופים. באותה מציאות, טילים איראניים לא נחתו באתרים אסטרטגיים ובתי חולים בישראל, השנאה כלפינו בעולם התגלתה כשכבר חטפנו מכות וסולקנו ממלונות, הצהרות ראש הממשלה שמחרים את עמו שודרו לאין-מפריע בשידור חי ללא תנאים, ומנגד - השר לשעבר מהליכוד גלעד ארדן שבוודאי מכוון לתפקיד בכיר בממשלה הבאה - הוא מכולם האיש שנבחר לשמש כפאנליסט מרכזי בתוכנית חדשות מובילה.
במציאות הזו, בערב שבת האחרון, על סיפה של חתימת הסכם, הופקה מהדורה שבמרכזה עמד קליפ של לא אחרים ממגישי המהדורה עצמם בבוקר הארור ההוא. כן, דני קושמרו ואדוה דדון, וגם כל השאר, נזכרים בעצמם מסקרים את האירועים. זהו כמובן היה רק חלק בסדרת קליפים ששודרו במהלך השנתיים האחרונות. לא רק על מסך 12, גם ברשתות החברתיות - דנה וייס העלתה את עצמה מתחבקת ובוכה משמחה, ניר דבורי הספיק לכתוב ספר בנושא, וגם רבים אחרים נהנו מהתגמולים הפיננסיים השוליים שהביאה איתה המלחמה.
התופעה הזו - הטאלנטיזציה של העיתונות - בעייתית לא רק מבחינה אסתטית. שני הצדדים - גם העיתונאי וגם הצופים - מתרגלים לכך שזה-זה המוצר החדשותי ואלו היחסים בין המסקר למסוקר. העיתונאי נמצא לא רק כדי לעבוד קשה ולהביא תחקירים, לא רק כדי לאתגר אותנו בחומרים קשים לעיכול - אלא כדי לרגש אותנו. הוא כאן כדי לחזר אחרינו, ואם הוא יבכה מספיק יפה - נאהב אותו לנצח. עד הריגוש הבא. לא מספיק שהזמר ישיר. השיר לא עומד בפני עצמו (למה בעצם, אם הוא מספיק טוב?) - צריך לראות שרותם סלע מתרגשת ממנו ומבקשת חיבוק.
זה כבר נכתב לא פעם, אבל ביום שאחרי, גם חברות החדשות בישראל יצטרכו לעשות חשבון נפש. לא רק ב-12, שמובילה מתוקף היותה החזקה ביותר את הקו. זה כנראה לא יקרה - אבל אם בכל זאת כן, זה יהיה מרגש.