במהלך מאורעות שבע באוקטובר יצאו עיתונאים וצוותי שטח של כלי תקשורת רבים לשטח. מעבר לעבודת הסיקור והעברת המידע לציבור - חלק ניכר מהם מצאו עצמם מסייעים לכוחות ולאזרחים, מנסים להציל אנשים שלא הכירו ואף מסכנים בעצמם את חייהם תחת אש. חלק ניכר מביניהם שיתפו את חוויותיהם בעדויות שמסרו לעדות 710 - ארגון תיעוד אזרחי ללא מטרת רווח, שהוקם יומיים בלבד לאחר מתקפת הטרור. עד כה תיעד הארגון למעלה מ-1,700 סיפורים אישיים מהשטח, ביניהם גם של אנשי תקשורת, תוך הקפדה על הסטנדרטים מקצועיים ואתיים גבוהים ביותר. מעל 800 עדויות כבר פורסמו באתר של הארגון והן זמינות גם ביוטיוב. עוד מאות עדויות שכבר צולמו צפויות להתפרסם בקרוב, במקביל להמשך עבודת התיעוד.
העדויות גם עתידות להיות אצורות בספרייה הלאומית בירושלים. היוזמים - אנשי מקצוע מובילים בתחומי הקולנוע התיעודי, המחקר ההיסטורי, החינוך, הטכנולוגיה ובריאות הנפש - ביקשו לתעד ולשמר את החוויות והסיפורים האישיים של השורדים מתוך הכרה בערך ההיסטורי של הקולות האלה. חזונם הוא להקים ארכיון דיגיטלי לאומי שיכלול אלפי עדויות מצולמות - מאגר שישמש לחינוך, למחקר וליצירה, ויוכל לסייע בריפוי אישי וקולקטיבי. הארכיון נועד להבטיח נגישות מקסימלית לציבור הרחב, בישראל ובעולם כולו, גם בהווה וגם למען הדורות הבאים. נוסף על מאגר העדויות הדיגיטלי, בימים אלו מציג הארגון פרויקט אינטראקטיבי חדש בשם "לחימת האזרחים" - המשחזר את הלחימה של חברי כיתות הכוננות ולוחמים אזרחים ביישובים שונים. הפרויקט משלב עדויות וידאו, צילומי רחפן, מצלמות 360, תכתובות וואטסאפ וסרטונים שפורסמו ברשתות, והוא נחשף לציבור בימים אלו.
אלו הם עיקרי תמלול עדויותיהם של 4 עיתונאים ואנשי תקשורת שבחרו לחלוק אותן עם 'עדות 710' (לעיקרי העדויות המצולמות של כל אנשי התקשורת שהתראיינו):
"תעזור לי לצאת מכאן" - ניצן שפירא בשדרות
ניצן שפירא, כתב בחדשות 12, שומר שבת. אבל כשהחל מבול של הודעות בטלפון שלו הבין שאירוע חריג מתרחש. הוא יצא מגוש עציון שם התארח בחג לכיוון שדרות, כי הרגיש שצריך אותו. אבל לדבריו, דבר לא יכול היה להכין אותו" למה שראה. ההנחיה שקיבל הייתה לדווח על מראות קשים אבל מבלי לפרט, ובעיקר להזהיר את האנשים שלא לצאת מן הבתים. חרף הסכנה הוא החליט להיכנס לשדרות דרך השדות. העיר הייתה ריקה אבל הכביש היה חסום על ידי גופות. ככל שהתקדם לתוך העיר שמע ירי של מחבלים. ניצן משתף בתחושת ההחמצה שלו על שלא הגיע קודם, אף שברור לו שלא היה בכוחו להציל. הוא מדגיש את הקושי להבין את מה שקרה בשבעה באוקטובר גם אחרי שנה ואת השינוי שעבר בעקבותיו.
"כשומר שבת בסביבות 6:40-6:30 בבוק, שמעתי מהנייד שלי באופן מפתיע אינסוף צלילי רטט של התראות ושאלתי את עצמו בצחוק האם החלה מלחמה. התקשרתי לעורך שלי יניב הלפגוט שעדכן שאנחנו כרגע במצב מלחמה, ושאם נדרש אישור מהרב אז הוא הרב שלי לצורך העניין. לא יודע למה, אבל החלטתי מכל המקומות בגזרה לנסוע לכיוון שדרות.
"נסעתי לעיר דרך השדות. היא היתה ריקה, אבל מיד נתקלתי באזור של גופות כשהכביש היה חסום על ידם. בתחילה לא היית בטוח, אבל עצרתי את הרכב והבנתי שאכן מדובר בגופות ולא בפצועים. זה היה המראה הראשון שראיתי - גל גופות אחת על גבי השנייה בכמות עצומה, ושם הבנתי שחיי השתנו לעד. ממש היתה לי תחושה של כעס עצמי שאיחרתי ושהייתי יכול להגיע לפני, כשהמחשבה שלי כלל לא היתה בכיוון של "מזל שחייו ניצלו". ככל שהתקדמתי לתוך העיר שמעתי ירי של מחבלים. בשידור החי הראשון מתוך שדרות, ממש מתחתי היה מחבל מת מופשט מבגדיו וירוי בראשו, עליו קשור סרט ירוק של החמאס או הג'יאהד. הוא היה מתחתי כדי שלא יראו אותו בטלוויזיה. ואז התקשרו אלי לשאול האם קורה משהו בתחנת שדרות, והייתי עד אז בטוח שזה המקום הבטוח ביותר ושאין שום סיכוי לתסריט שיכבשו אותה - בהתחשב שמדובר בשוטרים חמושים. היינו סביבה עד הבוקר כשהשתלטו עליה מחדש בתוך סיטואציה לא פשוטה. כל הזמן הזה ראינו מחבלים בורחים משם, כשאנחנו שומעים את הירי ברחובות לידינו והטנדרים של המחבלים סביבנו ולא האמנתי".
"כל זה, בזמן שאנחנו צריכים להעביר את הדברים לצופים בבית בצורה אחראית ורגועה, ולהקרין ביטחון ולהסביר לאנשים כמקור מידע ולתווך את הסיטואציה לצופים בבית. למשל, אישה בהריון התקשרה אלי תוך כדי וסיפרה שהיא בחודש שמיני וחייבת עזרה כדי להיחלץ ולצאת. בתור מילואימניק ששירת בלבנון, יש תפקיד חשוב גם ללוחם בשטח וגם לעיתונאי בשטח. גם ב-7.10 ובחודשים שלאחר מכן תפקדנו כמוקד לפניות הציבור. שאנשים מתקשרים ומדברים איתך, בזמן שהמדינה לא ממש היתה כאן בימים הראשונים או לפחות היתה בפער בגדול מאוד מהמצופה.
"לא שוכחים - לא גופות של אנשים שזרוקים ברחוב; לא תאונות דרכים עם גופות מחוררות בכל מקום; ולא אנשים פצועים שיוצאים לבקש עזרה ואת כל ההודעות שקיבלנו באותו היום. זה לעולם לא ייצא מהראש, ומאמין שכל מי שהיה שם יזכור את הפרטים בצורה שלמה לכל החיים. זה ילווה אותי תמיד, ואף פעם לא ייצאו מהראש. האירועים האלו בשדרות ביגרו אותי ב-30 שנה או יותר, ותפיסת החיים השתנה. גם כשבתי נולדה לאחרונה שמחתי בטירוף, בגדר הדבר הכי משמח בחיים ובעולם, אבל עדיין משהו בתוך הלב שלך אומר לעצמך "אתה זוכר?" על כך שהכל יכול להשתנות ממש תוך שניה".
לעדות המלאה:
"מאותו היום אני בתיעוד אובססיבי שלא עוצר" - זיו קורן ברחבי העוטף
מאז שבעה באוקטובר הצלם זיו קורן אינו עוצר. כבר באותו בוקר יצא עם צוות הצילום דרומה, ולאחר עקיפת מחסומים הגיע לשדרות בזמן הקרב על תחנת המשטרה. לאחר כמה שעות שנתקעו שם, המשיכו בנסיעה לכיוון שער הנגב ושם נתקלו במחבלים שירו עליהם במשך כעשרים דקות. אף שצילם בחייו אסונות ופיגועים רבים, המראה של גופות הגמלאים שנרצחו בדרכם לטיול היה אחד הקשים. זיו צילם מאז 400,000 תמונות, והוא רואה בכך הדבר החשוב ביותר שעשה בחייו. הוא מקווה שהתצלומים ייחרטו בזיכרון הקולקטיבי וישרתו את האינטרסים של מדינת ישראל. לדעתו, הימנעות התקשורת מלהראות גופות פגעה בהסברה - וכך נוצר חוסר אמון שהדברים אכן קרו במציאות, ומכאן תפיסה מעוותת שהקורבן הם הפלסטינים. הוא מתעד גם את תהליך השיקום של הפצועים ואת משפחות החטופים, ותוצרי עבודתו מוצגים בתערוכה.
"התעוררנו בבוקר מהאזעקות בבית במרכז. כמי שכל חייו רץ למקומות מהם אנשים בורחים, התגובה הראשונה שלי היתה תוך כמה זמן מהר אוכל להחזיר את בתי הקטנה לאמה. זאת במחשבה שאני נדרש למשימה כמה שיותר מהר, ובחוסר הבנה מוחלט לגודל האירוע. עליתי על האופנוע לנקודת מפגש עם חבר'ה נוספים באשקלון. בתחילה ניסנו להיכנס דרך יד מרדכי, אבל המשטרה כבר חסמה את הציר ונוצרה היסטריה. אז ניסינו מהצד השני להיכנס מהכניסה המזרחית של שדרות וגם שם סגור. החלטנו לרדת לשטח ולעקוף את מחסומי המשטרה דרך שבילים צדדיים, וכך 'ג'עג'ענו' דרך המטעים והשטחים הפתוחים מאי ידיעה מוחלטת כמה שזה מסוכן. בסוף הצלחנו להיכנס לשדרות, ומשם החל המסע שלא הסתיים עד היום מבחינתי. באותם הרגעים היה מדובר בעיר רפאים. אין זכר לצבא ואין אף בנאדם אחד חי. התחילה עברנו דרך הכיכר עם תחנת ההסעה וראינו את 13 הגמלאים שנרצחו בדרכם לים המלח, וגם ראינו אופנוען ששוכב הרוג ליד האופנוע שלו. כך מכל רכב רואים גופות שחלקן ישבו מתים בפנים וחלקן נשפכות החוצה. אנחנו נתקעים בתחנת המשטרה הרבה זמן, תוך כדי הקרב של הימ"מ.
"לאחר מכן החלטנו לצאת מזרחה מהעיר, כדי להגיע לאזור 232. מגיעים לשער הנגב, והכל שם זה רכבים שרופים בתוך זירת קרב. לא יודע למה פנינו שמאלה ולא ימינה ועשינו יו טארן ביכיני, וחזרנו חזרה שאנחנו רואים טורים של מכוניות ישראליות שרופות - כשכולם בתוכם מתים. כך אנחנו עוברים מרכב לרכב ומנסים למצוא מישהו חי ואין. אנחנו גם מנסים להבין למה כולם צעירים, לבושים מגניב, עם תסרוקות וקעקועים.
"באותו השלב לא שמענו על הנובה, ולא הבנתי מה כל הצעירים האלו מחפשים פה מוקדם בשבת בבוקר. כך מתקדמים וממש רואים גופות לאורך כל הכביש. עצרנו על הצד שוב, ולא היה אף אחד חי. צילמנו ואז בחזרה לרכב לפתע יורים עלינו. נכנסו לאירוע קשוח, בזמן שהיינו 8 אנשים - שני אנשים בכל רכב, ומפרקים לנו אותם בכדורים. חושב שהיינו שם רבע שעה לפחות, כשלפתע עוברים 3 ג'יפים צבאיים במסלול הנגדי. סימנו להם והם הבינו וקפצו החוצה ונכנסו לקרב, כשחושב שלפחות 20 דקות היינו על הרצפה. יצאנו ראשונים עם הרכב, והרכבים שניסו לצאת אחרונים - לפחות שניים מתוך הארבעה - נתקעו שם. משם בטמטום מוחלט יצאנו לכיוון מערב. כבר החל להחשיך, אבל בכל זאת ראינו גופות בצדי הדרך ואינספור מכוניות שרופות. כך מאותה השבת אני בתיעוד אובססיבי שלא עוצר עד היום".
לעדות המלאה:
"אמבולנסים כמו משאיות שפורקות סחורה" - טל שורר בביה"ח סורוקה
טל שורר, כתב ומגיש בערוץ 13, הבין בבוקר 7.10 שהאירוע הוא בסדר גודל של מלחמה והתארגן מיד למשימה. ואכן הוא נשלח לסקר את האירועים בבית חולים סורוקה. בכאוס שפגש שם, בין מאות הפצועים שזרמו באמבולנסים וברכבים פרטיים ובין המשפחות שחיפשו מידע, שורר נקלע לדילמות מקצועיות ואנושיות. לאורך כל היום העסיקו אותו האתגרים - איך להימנע מצילום וחשיפת פצועים כשכל המרחב מלא בפצועים; איך לעזור לבני משפחות חסרי אונים שביקשו את עזרתו בפרסום שמות יקיריהם; איך להבין את התמונה הכללית; ואיך לא להגיע לקהות חושים. שורר, שכבר סיקר בעברו פיגועי טרור, מצא את עצמו מתמודד עם אירוע חסר תקדים שדרש ממנו להושיט עזרה הרבה מעבר לסיקור עיתונאי.
"אני מגיע לביה"ח סורוקה בסביבות 12:00-11:30 בצהרים. מגיע גם הצלם, ויחד יצאנו לעמדה בחוץ. אנחנו משדרים על מעין גדר כזאת שלידה החדר מיון, כשמהצד מגיעים האמבולנסים. כך קשה לנו לשדר, בהתחשב שאנחנו לא מצליח למצוא שם זווית מרוב העומס והבלאגן. האמבולנסים האלו שהגיעו היו כמו משאיות שפורקות כמויות של סחורה. ולצדם מגיעים המוני פצועים גם ברכבים פרטיים, כשאנשים לא מכירים את מי בכלל הם פורקים. בכניסה למיון פרקו מערום אלונקות בגובה אולי של שני מטר עם פצועים ששרועים עליהן, ומרוב שהיו ספוגות בדם הן כבר לא היו שמישות. מרוב הכאוס שהתחולל שם, לא ידעו בכלל איך לסמן אותן ואז התחילו לרשום על גוף הפצועים מספרים כדי לנסות לעשות סדר כלשה על רקע אנדרלמוסיה אדירה מבחינת הפרטים.
"מהכיוון השני הגיעו הרבה הורים שילדיהם היו מנותקי קשר מהנובה - מי מבין אלו שברחו והסתתרו ללא הטלפון, נפצעו, נרצחו, בהתחשב שרק בודדים מביניהם יצרו קשר בווטסאפ. כך ההורים חיפשו את ילדיהם וקיוו שהם רק נפצעו וזהו, כשזאת למעשה היתה תקוותם היחידה באותם הרגעים. חלק מההורים התפצלו כדי למצוא את הילדים - אחד פה בסורוקה ואחד לברזילי. אם היה מדובר במאות פצועים, אז כמות ההורים שהגיעו היו פי 2 או 3. הם נשארו לישון מחוץ לביה"ח על הרצפה, ולקוות שאולי בן משפחתם יגיע באמבולנס או יגלו שהוא מאושפז. בינתיים המספרים הגיעו לממדים שכבר בלתי ניתן לעקוב מרוב כאוס. קודם היה מדובר על כאלף פצועים, אח"כ הגיעו עוד מאתיים ואז עוד מאה וכו'. אז בעצם כמה יש פה סך הכל, אם מורידים פה את הנרצחים? ובחוץ, לרוב אנחנו ככתבי שטח רודפים אחר אנשים כדי שיסכימו להתראיין, ואילו פה כולם רק רצו לדבר וביקשו שיעזרו להם למצוא את קרוביהם. כך זה באמת היה שידור לא נורמלי בשום דרך - מקצועית או אישית. ובתוך כל הטירוף - לפתע הגיע אלי מישהו שזיהה אותי ככתב ספורט, ושאל אותי האם ראיתי שהמתעמל ארטיום דולגופיאט זכה במדליה".
"מדובר בתקופה שאתה מנסה לא להיכנס בה לקהות חושים של 'עוד חייל או פחות חייל, ועוד סיפור גבורה או פחות סיפור גבורה' - למרות שאנחנו מנרמלים את זאת יותר ויותר בשיח. לאחרונה עשיתי כתבה על שני נופלים, והקלטתי את הקריינות ושמרתי את זה כ"טל נופלים", והסתכלתי על המחשב לבדוק כמה כתבות כאלו יש. כך לפתע קלטתי שעשיתי לפחות מאה כתבות כאלו של חיילים נופלים ושהובאו למנוחות וכו'. אמרתי לעורך שלי שאם יש למעלה מאלף אנשים שנרצחו - אז כתבה אחת לכל אחד זה 3 שנים של כתבות, ואם נפצל את מועדי ההקרנה זה ייקח לפחות עשור, וכל זה עוד לפני שבכלל התחלנו את המלחמה שלאחר ה-7.10".
לעדות המלאה:
"אף גורם מטעם המדינה לא תפקד" - ג'וש בריינר בחמ"ל הצלה מול המפכ"ל
ג'וש בריינר הוא כתב הפלילים של עיתון הארץ. בשבת בבוקר החל לקבל עשרות התראות לנייד. הוא אמר לאשתו שפרצה מלחמה. הוא יצא מביתו שבמודיעין לכיוון דרום תוך כדי מטחים רבים. תחילה נסע לכפר אביב ומשם החל לצלם למערכת. בסביבות 7:30 הגיעה התמונה של הטנדר בשדרות ולא האמין שזו תמונה אמיתית. משם נסע לבית הוריו באשקלון, וכל האזור נראה כמו תמונה כאוטית של בתים הרוסים ושריפות. החל משעה 9:30 ובמשך שעות פרסם בחשבון הטוויטר שלו מידע על המסיבה ברעים, וכך למעשה פתח חמ"ל מאולתר לטובת בני המשפחות המודאגות. הוא אף העביר ישירות מידע למפכ"ל על נמלטי המסיבה, כולל מיקומים. המפכ"ל ענה לו שנשלחים לשם כוחות. בערב הוא כבר גויס למילואים.
"ההודעה הראשונה שקיבלתי באותו היום הוא 'נוסעים. בורחים לכיוון בארי'. הקלטתי לשולח תשובה שדיברתי עם המפכ"ל אישית, ומטפלים בזה ושולחים מסוקים. זה לאחר שבשעה 9:40 החלטתי לדבר עם קובי שבתאי. אז בשעה 9:48 שלחתי לו הודעה ראשונה. בתחילה הוא לא השיב, ורק אז ענה שהזעקנו לשם מסוקי קרב ומזרימים כוחות משם. ואז אני שולח עוד מיקום ועוד מיקום וכותב לו שאנשים פונים אלי בדמעות. למשל שישה אנשים שמתחבאים ברעים, או חמישה שמתחבאים מחוליית מחבלים מטרים מהם ומתחננים להצלה. הוא משיב לי באימוג'י של אגודל מורם, ואני עונה לו 'מתנצל, אבל פונים אלי ללא סוף ומבקשים הצלה'. כתגובה לכך הוא כתב 'ג'וש אני עושה כל מה שיכול, תמשיך להעביר ואני מפנה לשם כוחות' והשבתי לו 'רות', מכאן קיבלתי עוד עשרות הודעות. כל זה החל לאחר שפרסמתי את הטלפון שלי בטוויטר, וההודעה רצה בטירוף בין אנשים וסופו של דבר קיבלתי מאות הודעות עם מיקומים, עשרות מהם קיבל המפכ"ל באופן ישיר. למשל גל - 'אני עם עוד 4'. אודי - 'אני לבד, מחכה לחילוץ". עוד הודעה ממישהו שאחיו מסתתר שעות ללא אוכל ומים. ועוד הודעה - 'תקוע ליד הכביש והם מתקרבים מרגע לרגע'. או - 'כל השטח אש והם מתקרבים בכל רגע'. 'אנחנו מסתתרים בשיח. לא נחזיק פה מעמד עוד הרבה'. ליאור - 'מסתתר מתחת לטנק'. עוד חמישייה שמדווחת שהשטח בוער. סרטונים. וכל זה עם מיקומים. אני שוב שואל את המפכ"ל האם להמשיך להעביר והוא עונה חיובי. ובמשך כל הזמן הזה באופן הזוי אף גורם רשמי לא עונה ומתפקד.
"וככה זה נמשך: 'דיברתי איתך לפני רגע. אנחנו שני פצועים - אחד ברגל ואחד בכתף, ללא סוללה'. 'מסתתרות במטע אשכוליות שתי נשים - מתחננות לעזרה'. 'חורשת האקליפטוס'. 'כביש עפר'. 'גדר פשוטה', 'מטע אבוקדו' ועוד ועוד ועוד, וזה לא נגמר. וכך אני ממשיך להעביר לו במשך כל היום אנשים שמסתתרים ובכו בטלפון ומשוועים לעזרה. לצדם, היו עשרות הודעות שבכלל לא הצלחתי להגיע אליהן ולא זכו לשום מענה. זה היה נוראי לחשוב על זה, למרות שניסינו לעשות הכל".
"עד לאותו היום מעולם לא פניתי למשטרה לעזרה עבור משהו אישי שלי או של מישהו אחר. זה היה בגדר חציית גבולות - אך בידיעה ברורה. כל תסריט אחר מבחינתי היה בגדר מעילה בתפקיד שלי, ולא היתה שום ברירה אחרת. כי עם כל הכבוד לאתיקה, חיי המונים מונחים פה על הכף. לכן לא היה לי ספק שזה מה שהיה נדרש לעשות, ואם יש זמן להפעיל את הכוח שלך - אז עכשיו. זה אמנם עזר והציל, אבל לצערי הרב לא את כולם. זה עצוב שבסופו של דבר לא הצליחו להגיע לרבים מכל אלו ששלחו הודעות ותחנונים ומיקומים. ביניהם היה מישהו שכתבתי לגביו למפכ"ל 'קובי אנא, הוא נעדר מהבוקר ומשפחתו מבקשת עדכון'. מתישהו הסתכלתי לראות מה קורה עם אותו הבחור, הוא לא איתנו יותר".
לעדות המלאה: