בכל פעם ששר התקשורת שלמה קרעי תוקף את ערוצי 11, 12 ו-13, כשבלפור משדר לעברם "תאגיד הביוב", ערוצי "התבהלה" או "שקרני אולפנים", מיד עולה גל נעלב של תגובות כתבים מהמערכות השונות. הם מגנים, מצייצים, מייללים. אך כשמגיע הרגע שבו באמת יש להם כוח לבחור את הבמה, לפתוח דיון עקרוני, או להציב גבול - פתאום הם שותקים. או גרוע מכך - משתפים פעולה.
כנס אילת לעיתונות נחשב פעם, לפני עשור, לפורום לגיטימי, בוודאי היחיד שיש בערוגה העגומה של התקשורת הישראלית, לבחינה ביקורתית של תפקיד כלי התקשורת בחברה דמוקרטית ואופן סיקור המציאות. השנים האחרונות - במיוחד השנה שבה מתקיימות הבחירות - חושפות באופן בוטה כיצד אותו כנס הפך לבמה להלבנת תעמולת שלטון נתניהו.
כנס אילת לעיתונות 2025 ממחיש עד כמה הפער הזה עמוק. בעוד שערוצי "התבהלה" משדרים תחושת מצור קבועה מהליכוד ומבכיריו - בכנס, דווקא הם העניקו את הלגיטימציה הכי גדולה לעובדי ערוץ 14. לא רק שאלה הוזמנו, כובדו ונשאו דברים בפאנלים מרכזיים, הם קיבלו מקום שווה, אם לא עדיף, לצד עיתונאים מהזרם המרכזי.
מספיק מבט קצרצר בתוכנייה, והדוגמאות קופצות לעין: ערוץ 14, שידוע בזיקותיו לנתניהו, קיבל השנה נוכחות מרשימה במיוחד בכנס. גם ערוץ i24news שאמנם מזוהה פחות אך בוודאי שאינו ביקורתי כלפיו, נוכח בופן בולט (ביחס הפוך להשפעתו הזניחה יחסית, ולנתוני הצפייה בו). הלל ביטון-רוזן ויותם זמרי - בין הכתבים והפאנליסטים הבולטים בו - מופיעים שוב ושוב בהיררכיה של המשפיעים. והם לא לבד.
בזאת לא מסתיימת הרשימה: עד המדינה ההפכפך מומו פילבר ישתתף אף הוא בפאנל. בפאנל אחר מרואיין עו"ד ציון אמיר, שייצג את הממשלה בבג"ץ נגד הדחת ראש השב"כ רונן בר. גם שמות הפאנלים והמיסגור שניתן להם מעידים על כוונות המארגנים (אגודת העיתונאים בתל אביב, ליישר קו עם השלטון. כנראה מתוך שאיפה שפוליטיקאים לא יחרימו אותם, ועל הדרך יספקו כותרות). לאחד מהם, שעוסק בסיקור משפט נתניהו, נבחרה הכותרת: ""האם בשלה העת לסיים את משפט נתניהו?". גם הפאנל שעוסק בסיקור המשטרה נראה כי הותאם לנוכחים ומחמיא לשר לבטחון לאומי איתמר בן גביר. הפאנל יעסוק בשאלה "האם ידיי המשטרה כבולות", ותגיש אותו דניאל רוט אבנרי, המזוהה אחד לאחד עם מסרי ראש הממשלה. באופן מקרי, כתב "הארץ" ג'וש בריינר, הנחשב לביקורתיים ביותר כלפיי השר בן גביר ואף הוביל לחקירה של מקורביו, לא הוזמן לכנס כלל.
במה לתועמלנים ו"מלביני" תועמלנים
איך זה בעצם ייתכן? הרי לפי הגדרותיהם של אותם ערוצים ואותם כתבים שעובדים בהם - אנשי ערוץ 14 אינם "עיתונאים" אלא תועמלנים, שופרות של לשכת ראש הממשלה. האם המיקרופון באילת מקדש הכל? האם שותפות לפאנל עיתונאי נחשבת ל"פריווילגיה מקצועית" גם למי שמקדמים קמפיינים נגד תקשורת חופשית?
הבעיה איננה רק נוכחותם של אנשי ערוץ 14 - אלא בחיבוק הפומבי של עיתונאי הערוצים הממסדיים, אותם אלה שטוענים שהשלטון מנסה לסתום להם את הפה. במקום להבהיר קווים אדומים - למשל, סירוב לשבת עם מי שפוגע בעבודת עיתונאים - בחרו להכשיר את הקרקע. וכך, גם תוקף העיתונות זוכה ללגיטימציה ממנה.
דווקא מי שמציג את עצמו כחומת המגן של הדמוקרטיה, אמור להבין את ערך ההבחנה. הבחירה להעניק שוויון ל"ערוץ הבית של נתניהו" בשם איזו אחוות עיתונות מזויפת - רק מעצימה את תחושת הצביעות בציבור. אי אפשר לדבר על דה-לגיטימציה ואז לרפד אותה. אי אפשר לגנות שופרות - ואז לארח אותם. כנס אילת יכול היה להיות רגע של עמדה עיתונאית ברורה, של אמירה: לא נשתף פעולה עם מי שמשרת אינטרס פוליטי על חשבון האמת.
אבל במקום להוביל - ערוצי "התבהלה" שוב הלכו לאיבוד בין הפאנלים, הקרואסונים והפוזות. ואולי, בסוף, גם הם יודעים: יותר נוח לדבר על הסכנה - מאשר לשלם עליה מס.