מה לסוגיה משפטית שנדונה על ידי שופטים שאמורים לפרש את החוק ולהפגנת-ותיקים בניסיון להשאיר את המפעל ממנו צמחו פתוח? ובכן, חוסר ההבנה באשר לחוקים החדשים של המשחק הדמוקרטי שמתנהל לנגד עיניהם: אלה גם אלה בחרו להיות בו סטטיסטיים הגם שהגיע הזמן לעלות על בריקדות.
נחזור לרגע במנהרת הזמן לרגע שהו אפשר בג"ץ לבנימין נתניהו לכהן כראש ממשלה למרות משפטו המתנהל. ההחלטה ההיא נסמכה על שתי הנחות יסוד שעוגנו בהבטחות אישיות, כמוהן כערבויות, שהפקיד ראש הממשלה בבית המשפט:
האחת היא שהוא יכול למלא את שני התפקידים בו-זמנית, משמע שלא יבקש לעצמו הקלות או הנחות בשל הצורך לנהל את ענייני המדינה - הבטחה שמופרת ברגל גסה כמעט בכל דיון בבית המשפט.
ההבטחה השנייה היא שלא יפעל בניגוד עניינים, משמע לא ינסה לנצל את היותו ראש ממשלה כדי לקדם חוקים ומהלכים שעלולים להשפיע על תוצאות משפטו. גם כאן עוד לא יבש הדיו על הנייר עליו נכתבה ההתחייבות - וראש הממשלה (ביומו הראשון בתפקיד!) החל בקידום המהפכה המשפטית, שמתמקדת עתה ברצון להדיח את היועמ"שית כדי להביא לביטול המשפט.
מה הקשר בין זה לסגירת גל"צ? בואו ננסה למתוח את החוט דרך עוד תחנה, גם היא גוף שידור: רגע מדהים התרחש באחד מערבי השבוע באחת מתכניות האקטואליה של קשת 12. באולפן התקיים דיון אודות החלטת בג"ץ שצדדה בזכותו של יריב לוין למנות חוקר מטעמו בפרשת הפצ"רית, לאור ניגוד עניינים לכאורה בו מצויה היועמ"שית.
באולפן היו מי שביקרו את ההחלטה ואחד המתדיינים, יאיר שרקי, שאל: "אז מה אתם מצפים? שבג"ץ לא יפסוק לפי הפרשנות המשפטית שלו לחוק אלא לפי נסיבות העניין?" (הציטוט אינו מדויק, אבל זו הייתה רוח הדברים).
כלומר, מה ששאל שרקי את המתדיינים האחרים הוא האם מצופה מבג"ץ לשיקול דעת עיוור וחף מכל הקשר או שמא מצופה ממנו לפענח לא רק את הסיטואציה הספציפית שהונחה לפתחו (חשד לניגוד עניינים של היועמ"שית), אלא גם לפרש אותה כחלק מתמונה גדולה יותר (כוונתו הנסתרת אך הברורה של שר המשפטים)?
שרקי שאל שאלה שבכל זמן אחר הייתה צריכה להיות שאלה רטורית בלבד: הן ברור שבית המשפט צריך להכריע לגופו של עניין ולא לתת לדעתו על המתקפה הפרועה של שר המשפטים על מערכת המשפט, להשפיע על שיקול דעתו בנושא ספציפי.
אלא שהימים רחוקים מלהיות כתיקונם. עוד לפני הפסיקה ניתן לכך ביטוי בדברי בית המשפט שהפציר בצדדים להגיע להבנה ביניהם מתוך התחשבות בגודל השעה ובשוועת העם. רוצה לומר - גם בדחיקת הצדדים להגיע לפשרה, לא היה הגיון משפטי אלא ציבורי-לאומי, שאין לו קשר לפרשנות המשפטית של התיק.
אשרי אדם מחפש פשרה תמיד, אבל בית המשפט שם עצמו לא כגורם פוסק, אלא כגורם מגשר (גישור שהיה מועד מראש לכישלון שהרי מטרתו האמיתית של שר המשפטים היא בהתגוששות לשמה).
יתכן מאוד, כפי שהזהירו רבים, שבית המשפט הנכבד שעדיין מנסה לשחק לפי הכללים, שאחד הצדדים כבר מזמן לא מכיר בהם, ימצא את עצמו יום אחד, אפילו קרוב, בנעליה של היועצת המשפטית לממשלה.
גם נאמני-גל"צ, אליטה של בוגרים שמאששת את כל ההאשמות הקלישאתיות נגד התחנה, בהכללה: ילדי שמנת אחוס"לים (אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטים ולאומיים, כראשי התיבות המפורסמים שטבע פרופ' ברוך קימרלינג), אינם מבינים היכן הם נמצאים ובאיזה משחק הם משתתפים.
שר הביטחון, במצוות ראש הממשלה, מממש חלק קטן מתכנית "אורבניסטית" של חיסול התקשורת החופשית ברוח: מה שטוב להונגריה טוב לישראל... מה עושים מי שהיו "נערי גל"צ"? חותמים על עצומה, על קול קורא, מביאים פטיציה לקרב סכינים.
מיונית לוי ועד לטל ברמן - יש להם במות חשובות ואפקטיביות הרבה יותר כדי להשפיע, להסיר את הכפפות, לבעוט בכללי האיזון הקדוש שנקבעו בימי רוממה ולהפסיק לשחק אותה אובייקטיבים בשעה שמאיימים על חיי כולנו.
מי שקשר עצמו לעמוד הדגל בשם הלאומיות על גבול הלאומנות, שפזל לקהל צופי הטלוויזיה המסורתי והימני-לייט, שיישר את שורותיו לימין בכל פעם שנדרש להראות לצופה הישראלי את התמונה הכוללת מעזה, שדחק את ראש יחידת צלצל במוסד (בדימוס), אודי לוי להשמיע את טענותיו (בגינן נתבע על ידי ראש הממשלה) בערוצים לא רשמיים במקום לדון בהן, אפילו באופן ביקורתי באולפנים, ראוי שיזכור כי לא נבח אפילו על השיירה שרומסת עתה את גל"צ והתקשורת החופשית בדרכה לעלות עם די-9 על בג"ץ, כחלום הרטוב ההוא.
פייר-פייט מסוכן
לפעמים קשה לדעת מה מדהים יותר: העובדה שהתקשורת החופשית בישראל הזדעקה רק כאשר עברו לטפל בה-עצמה או שאפילו הזעקה הזאת היא כה מנומסת ומכובסת עד שהפכה לאילמת. צריך להודות שמעשים החמורים שביצעה הפצ"רים, לכאורה פשעים מובהקים, החלישו מאוד את נכונותם של שומרי סף אחרים להילחם. הבעיה היא שהקבוצה השנייה לא הוציאה את הכדור החוצה ולפפיכך המשחק מוכרח להימשך.
גם שופטי בג"ץ וגם נאמני גל"צ בוחרים לשחק לפי הכללים שצד אחד כבר מזמן לא מכיר בהם. היו בטוחים שלתחושתם עצם הפייר-פייט הזה הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה. באותה מידה היו בטוחים שכאשר יתעשתו ויבינו עם מי יש להם עסק, הם יגלו שבשעה ששמרו על מוצא פיהם, קשר מישהו את ידיהם. בשעה ששמרו על כללי המשחק, הפך מישהו את הלוח ובשעה שהצילו את מה שבעיניהם הוא כבוד המשפט והתקשורת, איבדו את המדינה.
כן, צריך להרגיש אי נוחות כאשר עיתונאים מוחים נגד חוק שיפגע בתקציבי חברות החדשות ובאופן משתמע במשכורותיהם. צריך לחוש אי נוחות כאשר שופטים פוסקים נגד עמדת הממשלה בהקשר רחב יותר ולא מתוך בחינה משפטית צרה. מדובר באי נוחות קלה לעומת זו שנחוש ביום שבו ינצחו הציניקנים שתובעים הגינות רק מצד אחד.
אם מותר לערב אינטרס לאומי בהחלטות המשפט לשם רדיםת הפשרה ואם מותר לערב אינטרסים לאומיים בסיקור תקשורתי כדי לשמור על אחדות השורות באומה, הגיע הזמן שיערבו בשיקולים אינטרס לאומי גדול עוד יותר ויפעלו נגד מי שאיבדו כל רסן בניסיונם לרסק את כל מערכות המדינה.