לאחרונה התחולל באוניברסיטת בן גוריון בנגב אירוע שחומרתו חורגת בהרבה מממדיו המקומיים. במהלך שיעור שגרתי של ד"ר סבסטיאן בן-דניאל, פרץ בבריונות אל הכיתה ח"כ אלמוג כהן והתעמת עמו בצעקות. המעשה שנעשה מתוך עמדה של כוח פוליטי אל מול מרצה העומד לבדו בכיתה, ממחיש עד כמה המרחב האקדמי נעשה פגיע וחשוף. במקום להיחשב מקום חסין לליבון רעיונות, לדיאלוג ולמחלוקת, הכיתה הפכה לזירת הפחדה, שבה מרצה מוצג כמי שניתן להכניע במחוות כוחניות.
התפרצות זו איננה מקרה חריג, אלא חוליה נוספת בשרשרת שהולכת ומתארכת. מרחב שהיה אמור להיות שוק רעיונות פתוח, הופך למרחב סטרילי, נזעק מפני מחלוקת ומתרחק מעצמאות. מכאן עולה הדוגמה המדאיגה ביותר: אוניברסיטת תל אביב.
מאז תחילת המהפכה המשפטית, אוניברסיטת תל אביב מציגה עצמה כמעוז ליברלי, שטעון ברטוריקה של פלורליזם ודמוקרטיה. אך בפועל, השטח מלמד סיפור הפוך. לפני כשנה פורסמו הנחיות חדשות האוסרות חלוקת פליירים בקמפוס. אחד מכלי הביטוי האזרחי הפשוטים והבסיסיים ביותר. אחר כך הוגבלה כל פעילות ציבורית לכיכר אנטין בלבד ובתיאום מראש, כאילו הבעת דעה היא מטרד שיש לרכז בפינה מוגדרת.
הפגיעה הזו אינה מסתכמת בסטודנטים. ארגוני עובדים, שהם מנגנון חיוני להגנת מרצים, חוקרות ועובדי הוראה מסתמכים על נוכחות במרחב הציבורי. ארגון שכזה אינו יכול להתקיים אם אסור לעמוד, לדבר, לגייס ולהפיץ מידע. התארגנות נשענת על מפגש אנושי וכאשר חלוקת פליירים נאסרת, פעולות ציבוריות מודחות לשוליים וכל מחאה צריכה להיבדק, הארגון מאבד את הכלים הבסיסיים להגנה עצמית.
האבסורד זועק במיוחד נוכח המאבק שהתרחש בפקולטה למדעי הרוח זמן קצר לפני כניסת אותן הגבלות לתוקף. ארגון סגל ההוראה יצא למאבק נרחב נגד פיטורי מרצים והגנה על עצם קיומם של מדעי הרוח באוניברסיטה הגדולה בישראל. המאבק הצליח חלקית רק משום שהמרחב הציבורי היה פתוח.
בהווה, תחת מגבלות אלו, צעד שכזה אולי היה נחשב "לא תקין" מלכתחילה.
תפקידה של אוניברסיטה הוא לאמן אנשים לשאול, לבקר ולהתנגד לכוח, לא להרגיל אותם להמתין לאישור לפני שהם מדברים. כשמחאה או פלייר הופכים לעניין אדמיניסטרטיבי, חופש הביטוי חדל להיות זכות וחוזר להיות פריבילגיה שמחלקת ההנהלה.
ואם כך נראה החופש במציאות, לפחות נכנה אותו בשמו. אוניברסיטת תל אביב מתפארת בסיסמה שבחרה לעצמה, "בעקבות הלא נודע". אלא שכאשר אפילו דעה ביקורתית מחייבת אישור מראש, מתברר שהלא־נודע שהאוניברסיטה מזמינה אותנו "לחקור" איננו גבול הידע, אלא גבול המותר לומר. או במילים פשוטות יותר: 'בעקבות הלא נודע', כל עוד קיבלתם אישור מהנהלת הקמפוס.
הכותב הוא מומחה ומרצה ליחסי עבודה. מכהן כיו"ר ארגון סגל ההוראה והמחקר באוניברסיטת תל אביב