שיטת ניר דבורי היא לא סטיית התקן, היא המיינסטרים

השבוע נחשפה תמונה מטרידה, שאיששה את תחושות הבטן המקדימה: עיתונאים וכלי תקשורת בישראל שימשו - ביודעין או שלא - כצינור להעברת מסרים שהוכתבו בלשכת ראש הממשלה, חלקם במימון זר, תוך ששירתו גם מדינה עוינת, קטאר - וכל זאת מבלי שהדבר עבר אימות עיתונאי בסיסי.

על פי חשיפה של אבישי גרינצייג בערוץ i24news דוברו הצבאי של נתניהו החשוד בפרשת קטרגייט, אלי פלדשטיין, יחד עם חשוד נוסף - שרוליק איינהורן, העבירו מסרים על קטאר כ"מתווכת חיובית", והצליחו למכור לעיתונאים בכירים, כמעט בכל כלי התקשורת המרכזיים, ידיעות שפורסמו כמעט כלשונן.

הדיווחים ששודרו לכלי התקשורת לעיתים הוצגו על-ידי כתבים כמו סולימאן מסוודה מתאגיד השידור כאן ("'אין מדינה אחרת שמסוגלת להביא עסקה מלבד קטאר'") כ"מגיעים מגורמים בכירים" - אך אלו כלל לא הוצלבו עם מקורות עצמאיים. בנוסף, פרטים על מחלוקות בין מוסדות במדינה (כולל מגעים עם מצרים והאשמות ביחס להשפעה על תהליך המשא ומתן) נדונו ברקע, ללא שום אימות וללא ביקורת עניינית.

הידיעות, חלקן ככל הנראה מומצאות ממוחו הקודח של היועץ בתשלום, הוצגו על ידי הפרשן הביטחוני בערוץ הנצפה בישראל ניר דבורי כעובדות, לעיתים בכלל מ"גורמים אמריקניים", בזמן שמדובר במקרה הטוב בנרטיב ממומן. הכול בביטחון עצמי ובמבט חמור-סבר המוכר בז'אנר. וכך, במקום מידע, קיבלנו תדרוך שאפילו לא נלעס. במקום חשיפת האמת, קיבלנו מסרים מוכתבים.

צריך לחזור על זה שוב: ישנן ראיות מובהקות למעורבות של יועצים לשעבר בלשכת ראש הממשלה עם הנרטיב הקטארי, והחשדות קושרים את התדרוכים במקרה הקיצוני עד לראש הממשלה עצמו. והעיתונאים בישראל? חלקם שיתפו פעולה שלא במודע, תחת ההנחה שמדובר במסרים של נתניהו בלבד, חלקם שתקו (ועדיין שותקים) וחלקם הפיצו את אותו קו במקביל, פשוט כי הוא השתלם לנתניהו פוליטית.

דבורי פרסם אתמול מעין ציוץ מתנצל, שבו לקח אחריות על יחסיו האישיים ("מודה, יש מה לשפר") אך נימק את ההישענות הרשלנית בהיות "המקור" דוברו של נתניהו. זהו נימוק מיתמם, בוודאי מטעם מי שדיווחיו יכולים להוביל להלך רוח ציבורי שבכוחו לקבוע גורלות ממש. צריך לומר באופן ברור: זו אינה רק התרשלות מקצועית - זו בגידה באמון הציבור. בזמן מלחמה, כאשר אזרחים נרצחים ונחטפים, הציבור מצפה מעיתונאים לחשוף את האמת, לא להלבין מסעות תעמולה זרים. הציבור מצפה שיבדקו, יטילו ספק, יעמידו מול העובדות - לא שיאמצו את קו ההסברה כאילו היו זרוע נוספת של הממשלה.

אבל "צריך לומר ביושר", כמו שנוהג לומר דבורי, שהשיטה שבה הוא עצמו "האכיל" את הציבור בציטוטים מתדרוכים צבאיים ללא סינון, בדיקה או הצלבה - היא לא סטייה מהנורמה, אלא ביטוי מובהק למה שנהוג כבר שנים באולפנים. לא מדובר בפרשנות עצמאית, אלא בהעברת מסרים מגורמים אינטרסנטיים-שלטוניים.

במשך 18 חודשים יושבים פרשנים לענייני-כל באולפנים וחוזרים שוב ושוב על אותו נרטיב: "עסקת חטופים קרובה", "בדרך לעסקה", "שעות של הכרעה" - ואז, ברגע האמת, "החמאס מפיל אותה". האם זה מה שהכתיבו להם בתדרוכים. יש יותר מיסוד סביר להניח - שכן. אגב, חלק מהעיתונאים אף הגיבו והמשיכו לשוחח עם פלדשטיין בנושאים נוספים הקשורים במגעים לעסקה. הוא הציע ניסוחים כגון "יש פה שני צדדים מבחינתנו… ולכן זה טוב, כי אם מגיבים לך וחוזרים לדבר עליך - כנראה שאתה רלוונטי וחשוב" והמליץ "ללחוץ עוד על המצרים". וכל זה בלי שהזכרנו את הבילד ואת סלע קיומנו "ציר פילדלפי".

התקשורת לא פועלת בחלל ריק. היא הגיעה למלחמה הזו בצלמה של מערכות נוספות במדינה אחרי 18 שנות נתניהו - מוחלשת, ענייה, מעוטת כוח אדם ומפוחדת. כל מי שעובד במערכת עיתונאית מכיר את הלחץ לפרסם, את התחרות העזה, את הרצון להקדים עם הפוש - וגם להחזיק את הצופים דרוכים עם דרמות, חלקן מזויפות ומומצאות. ב-7/10 דובר על "יום הכיפורים של הכתבים הצבאיים". חלקם אפילו התראיין, ממש פה, וסיפר שהפיק את הלקחים. דווקא מכתבים שהספיקו בשנתיים האחרונות לקיים סדרות הרצאות ולהוציא ספרי זיכרונות היה מצופה לכל הפחות להטיל ספקות.