למה בעצם לא לראיין את מרדכי דוד?

הדיון הער סביב ההזמנה של מרדכי דוד לראיון בתכניתם של מוריה אסרף ואייל ברקוביץ' שאמור היה להתקיים בשבת הקרוב, והחלטתה של מנכ"לית חדשות 13, טלי בן עובדיה ב־חדשות 13 לבטל אותה, מזמינים דיון רחב יותר מהשאלה הנקודתית או מהמקרה הספציפי בסוגייה "היה צריך" או "לא היה צריך". היא נוגעת לליבת שיקול הדעת העיתונאי: מתי חשיפה היא מוצדקת וראויה ומהווה שירות לציבור - ומתי היא שירות למרואיין או לכלי התקשורת, למטרות שבינן לבין עיתונות קיים קשר מוגבל בלבד.

הדיון הזה כבר התקיים בעבר. כך למשל סביב ריבוי הראיונות עם איתמר בן גביר לפני הבחירות ב־2022. בראיון ל־העין השביעית שערכתי עם סמי פרץ, עורך דה-מרקר לשעבר, הסביר פרץ כי עצם ההופעה החוזרת באולפנים אינה עניין של מה בכך: היא יוצרת נראות, נורמליזציה ולגיטימציה. "עיתונאים לא אוהבים עצות" אמר אז פרץ, "אנחנו הרי יודעים הכל". "אבל הייתי רוצה לשמוע מהמגישים והכתבים הבכירים בטלוויזיה אם הם חשים שיש להם חלק בהישג האלקטורלי המיוחס בסקרים לאיתמר בן-גביר. הוא בין חמשת הפוליטיקאים שקיבלו הכי הרבה חשיפה ויש כאן מקרה של פרה ועגל שרוצים לינוק ולהניק וזה מתבטא בסקרים".

ואכן, גם אם המראיינים סבורים שהם מציבים שאלות קשות, עצם ההפיכה של דמות קצה לאורחת קבועה בפאנלים ובמהדורות מרכזיות מטשטשת את החריגות שלה ומכניסה אותה למרחב הדעות הלגיטימיות. ראינו את הבאזז בכתבות הצבע והאולפן סביב מרדכי דוד. החשיפה המצטברת, כך נטען, משרתת את אותו הרבה יותר משהיא משרתת את הציבור. אך האם בשום מקרה לא קיימת הצדקה לזמנו לאולפן ולהציב לו שאלות?

מתוך הדילמות האלה, ראוי לבחון את המקרה הנוכחי לפי שלושה עקרונות: עיתוי, תכלית ומינון.

עיתוי - האם יש אירוע או עניין חדשותי מובהק שמצדיק ראיון? או שמדובר במהלך שנועד לייצר עניין, רייטינג או היצמדות לטרנד? בהיעדר הקשר חדשותי ברור, עצם ההזמנה עלולה להיתפס כמתן במה לשם הבמה והצטרפות לאופנת מסכים.

תכלית - מהי המטרה העיתונאית? האם הכוונה היא לחשוף מידע, להציב שאלות נוקבות, לאתגר טענות ומעשים - או שמא מדובר בשיחה רכה שמעניקה חשיפה אישית? אמנם, כפי שהוכח לא פעם, גם ראיון שנראה בתחילה קליל או אופנתי יכול להפוך לאירוע בעל ערך עיתונאי, אם הוא מייצר גילוי, עימות או הבהרה. אך זו אינה ברירת המחדל; זו תוצאה של עבודה עיתונאית. דוגמה לכך ראינו רק לא מזמן בראיון שערכה אופירה אסייג עם אשר בן עוז ובנו. מי שחשב (אולי כמו כוכבי ה"פוסקאס" עצמם) שהם מגיעים לזירה נינוחה, גילה כי למעשה נקלעו למתקפה עיתונאית שדרשה מהם תשובות לטענות שעלו נגדם בפרסומים עיתונאיים בערוץ אחר.

מינון - כאן מצויה אולי הנקודה המכרעת שעליה התריע פרץ: גם אם ראיון בודד מוצדק, ריבוי הופעות משנה את התמונה והמשמעות. החשיפה המצטברת מייצרת לגיטימציה ומצרפת גם דמויות שוליים לזירה הציבורית. דמות קצה שהוזמנה שוב ושוב כבר אינה "קול חריג" אלא חלק ממארג השיח המרכזי. בהקשר הזה כדאי להסתכל לא רק על ראיונות אלא גם על כתבות שטח, פרופיל והתלוות לדמויות האלה בזירת הפעילות שלהן מחוץ לאולפן.

על אלה כמובן יש להוסיף שאלות כמו מסגור וזהות המראיין או המראיינים, בחירת הפורמט המתאים וקהל היעד הנכון. כמו בכל מוצר חדשותי, יש משמעות גם לבחירות האלה ולהצדקתן.

החלטתה של בן עובדיה לבטל את הראיון יכולה להיקרא כניסיון להציב גבול ולהפעיל שיקול דעת מערכתי מחודש. מנגד, ניתן לטעון כי עצם ההזמנה - והביטול המאוחר - משקפים בלבול מערכתי. מעל לכל אלה, הדיון המהותי אינו בשאלה הטקטית או הטכנית של ביטול כזה או אחר, אלא בשאלה העקרונית: האם התקשורת בוחנת באופן שיטתי את השפעת המינון וההקשר, או שהיא נסחפת אחרי דינמיקות ואופנות לטובת השאת הרייטינג ושייכות לאופנה חולפת.

הלקח כאמור ברור: לא כל ראיון הוא בהכרח שירות לציבור. לעיתים, עצם מתן הבמה הוא האקט המשמעותי ביותר והוא זה שמייצר לגיטימציה. לכן, כל החלטה על הזמנה או ביטול ראיון, צריכה להיבחן לא רק לפי תוכנו המתוכנן או ההצדקה לקיומו, אלא לפי המבט המצטבר: איזה שיח אנחנו מעצבים, ואילו גבולות אנחנו בוחרים לטשטש או לחדד.

הכותב הנו יועמ"ש עמותת "הצלחה".