הטלפון מצלצל. על הצג מופיע השם של חברי לעבודה, יורם אלפר. כבר ברגע הזה אני יודעת מה שהוא עדיין לא יודע. יודעת שהחיים שלו, כפי שהכיר אותם עד עכשיו, לא יחזרו להיות כשהיו. הידיים שלי רועדות מההתלבטות אם לענות. אני מכירה את הרגע הזה שבו הטלפון מצלצל ובו המציאות נשברת. אני יודעת את הרע מכל. יודעת שבנו עידן נהרג באסון המסוקים. והוא עדיין בעולם שלפני.
בסוף אני עונה. כי זו עבודתי. כי זו שליחותי. זו שיחה אחת. אבל היא נושאת בתוכה חיים שלמים. השיחה הזאת עם יורם אלפר היא רק החלק הראשון בסיפור מחייה של כתבת צבאית. אחר כך מגיעים המפגשים עם ההורים. עם המבט בעיניים שלהם, ברגעים הכי קשים שלהם.
בשידור הציבורי יש לנו יתרון אחד, לא קטן: הבלעדיות והראשוניות אינן השיקול כשמדובר בפֿרסום שמות חללים. אנחנו עוצרים, בודקים ומוודאים שכל המשפחה כבר קיבלה הודעה. שאף הורה אחד לא ישמע על נפילת בנו ברדיו. זו האחריות שלנו על כל מילה ועל כל פרסום. האחריות הזאת מונחת על הכתפיים כל הזמן. מבחינתי, מילה משודרת היא קדושה. אני פוגשת את ההורים ברגע שבו השמיים עומדים ליפול והם עדיין לא יודעים, ואני יודעת ולא יכולה לומר. אלה הרגעים הקשים ביותר.
שבוע אחרי אסון המסוקים אני מגיעה למוצב דלעת בלבנון. מוצב שאיבד חצי מכוחו. ניגש אליי חייל בשם סמי. העיניים שלו דומעות. "את האזרחית הראשונה שהגיעה הנה אחרי האסון", הוא אומר לי, "הגעת לבית קברות של אנשים חיים". גם אני בוכה בשידור. אחר כך, אימא של יונתן מספרת לי איך קיבלו את הבשורה באיחור, כי היו במסעדה. ועל המכתבים בכיסים, כן גם אז. מילים שנכתבו ולא תמיד נקראו.
שעות, ימים, ולילות בלבנון. שיחות עם חיילים ועם הורים. "כדי שתוכלו לישון בשקט, תתקשרו אליי בכל שעה", הייתי אומרת להם אז. בשנתיים וחצי האחרונות מצאתי את עצמי אומרת את אותם משפטים לחיילים שכבר הפכו להורים עם הרבה כאב ולילות ללא שינה.
להתעורר בחמש בכל בוקר ולקבל את רשימת ה"הותר לפרסום". רשימה של שמות וחיים שנגדעו, ולקרוא אותם בשידור עם מחנק בגרון. לא פעם ביקשתי מאריה גולן לקרוא במקומי. אבל לפעמים אין זמן ודקה לפני השידור מצטרף שם נוסף. בזמן השידור אני מבינה: זה הבן של חבר, והשידור - קדוש. צריך להמשיך. הטלפון מצלצל אחרי השידור, זה אביו של אחד החיילים. "את קראת את שמו של בני", הוא אומר לי, "בשבוע שעבר ראיינת אותו". אני נאלמת. השמות ממשיכים להגיע ושוב ושוב שוברים את הלב. יום אחר כך הם הופכים לתמונות ולסרטונים. שברי חיים צעירים. הקול רועד גם אחרי 40 שנה. לא מתרגלים ואסור להתרגל.
עבורי, להיות כתבת צבאית בשידור הציבורי זה לחיות כל יום במתח שבין מה שהציבור צריך לדעת לבין מה שעלול להפוך למסך עשן. זו בחירה לא להיות שופר, אלא שליחת ציבור. העיניים הביקורתיות של האמהות והפה של החיילים הפשוטים. לכבד צנזורה כשצריך, אבל לא לוותר על שאלות. לא להפסיק להיות סקרנית ולא לאבד את חוש הצדק. להזכיר, בכל יום מחדש, שאתיקה עיתונאית ויושרה הן לא סיסמאות. הן הדנ"א והמצפן של המקצוע והאדם.
להיות כתבת צבאית בשידור הציבורי פירושו הפנמת כובד הציפיות של המאזינים ממני: להדגים בעבודתי שאתיקה עיתונאית ויושרה מהווים את המצפן המקצועי ואת הכבוד העצמי שלי כבר 40 שנה. קול ישראל ברשות השידור וכיום תאגיד השידור הישראלי הוא מקום העבודה הראשון והיחיד שלי. הגעתי לרדיו באוטובוס מס' 63 כחיילת משוחררת עם עשרים שקל ביד. חיפשתי עבודה, חיפשו שם מזכירה לטכנאים ומשם נתנו לי הזדמנות אחרי כמה שנים לעבור לממלכת העיתונות. מעבר לא פשוט, בצעד יוצא דופן. לאחר כמה שנים מוניתי לכתבת לענייני משטרה, האשה הראשונה בתפקיד.
כמעט 40 שנים חלפו מאז מוניתי לכתבת לענייני צבא ובטחון בקול ישראל. הלאומי והאישי שבחיי משמשים בערבוביה. צופה מעורבת ברגעיה היפים והמקוממים של המערכת הצבאית. תפיסת עולמי המקצועית נוצקה בשנים הרבות של ליווי צמוד של חיילים ומפקדיהם במהלך המלחמות והמבצעים הצבאיים.
מעורבות בעלי העיתונים בהשתקת הדיון
באינתיפאדה הראשונה ובאינתיפאדה השנייה, במלחמת המפרץ, בפעילות בלבנון ובישיבה במוצבים, ליוויתי את כוחות צה"ל ביציאתם מלבנון, במלחמת לבנון השנייה, במבצעים של צה"ל בעזה, ביהודה ושומרון ובשנתיים וחצי האחרונות בעזה, בלבנון, בסוריה ובאיו"ש. מול עיני ובמרכז עבודתי ניצב תמיד החייל הפשוט. החפ"ש כאדם. כשאני משדרת על פעילויות צבאיות אני רואה את עיני האמהות והאבות המאזינים לי וחשה מחויבות. שידעו שעינה של התקשורת פקוחה ועוקבת אחרי בבת-עיניהם שלהם.
התרעתי וחשפתי ניצול, התעללות, התנהגות בלתי הולמת של קצינים בכירים שהסמכות העבירה אותם על דעתם, חשפתי הטרדות מיניות ותאונות אימונים, טירטורים ופגיעה בחיילים, תקלות ומחדלים. הצלתי חיים של חיילים ביחידות מובחרות, התרעתי בחשיפות שלי על מחסור חמור במיגון של חיילים במהלך מבצעים, על השפלות, ניסויים בחיילים ללא אישור, שימוש של "אנתרקס" בחיילי יחידות מובחרות, מחדלים בבתי הכלא הצבאיים, תקלות מבצעיות ותחקירי שקר, זובורים, פגיעה בכבוד החייל המת כיוון שאינו יהודי, התנכלויות לחיילים ממוצא אתיופי, לחיילים דרוזים, בדואים ועוד.
לדאבון ליבי, העבודה העיתונאית לא זוכה להערכה הראויה לה בציבור והופכת לשק אגרוף של הממסד כשהוא נחשף בקלונו. במדינה קטנה שבה העיתונאים מתחככים במקורותיהם שוב ושוב, קשה לעיתונאי גם להשתחרר מהפחד שמקורותיו ייבשו אם יעז לחשוף את צביעותם אף שזכה מהם למידע בעבר. לכך נוספה הביקורת המוטחת, בצדק לעיתים, על מעורבותם של בעלי העיתונים בהשתקתו של דיון בנושאים הנוגדים את האינטרסים המדריכים אותם.
בשנים האחרונות נערך בארץ דיון נוקב וּמכאיב מאד על נחיצותו של השידור ציבורי. הרחיב את הלב לראות שהצטרפו אלינו אנשי רוח ועוד קולות תומכים שיודעים להתרומם מעל שיקולי הרייטינג שהניבו תכניות ריאליטי וערוב בין חדשות לבידור. בימים שבהם צעירים רוצים להתפרסם במהירות באולפנים קפואים ומתרחקים מהעשייה החדשותית הסיזיפית, אני רואה זכות גדולה בעבודה העיתונאית הקלאסית האפורה כמו זו שהיא מרכז חיי.
דיווחים והודעות לעיתונות אינם תחליף להמצאות בשטח ולצפייה בחדשות המתהוות מול העיניים, לבדיקת מקורות והצלבתם ולאחריות מלאה לכל מילה משודרת. אלה הערכים הקלאסיים של עיתונות אמינה שאינה תלויה ברייטינג, במפרסמים או בבעלי ההון והשררה. זהו השידור הציבורי שאני גאה להימנות עם עובדיו, המבקש להביא תמונת עולם עשירה ועיתונות טובה. לשם כך יש צורך בחופש עיתונות, הבטחת זרימת מידע והימנעות מהטלת צנזורה וצווי איסור פרסום שלא לצורך. זרימה חופשית של מידע, כל עוד אין בפרסומו סכנה ממשית לביטחון המדינה או לאינטרסים חיוניים, זהו ערך חיוני להמשך קיומה של ישראל כחברה דמוקרטית.
השידור הציבורי מעניק לי תמיכה מקצועית שמאפשרת לי להמשיך ולענות לחיילים ולהגן על החייל הבודד שאכל סנדוויץ' לא כשר מחוץ לבסיס באזור המטווחים ונישלח לעשרים ימי מחבוש. כך אמשיך להעביר לבתי אלה את המסר הברור "המשיכי בכֿוחך, האמיני בעוצמתך והתמידי בדרכך".