בשבוע שעבר, במהלך דיון בוועדת הכספים על הצעת החוק של חבר הכנסת אביחי בוארון להכפפת תקציב השידור הציבורי לממשלה, נאמרו הדברים האמיתיים בקול רם. בוארון הודה בפה מלא שהמטרה היא הכפפת המשאב הציבורי - קרי, תקציב התאגיד - לפוליטיקאים. מבחינתו, שליטה פוליטית בשידור הציבורי היא מצב תקין, רצוי, ואין בו שום דבר רע.
המטרה ברורה, וגם המניעים: שהפוליטיקאים יחליטו מה ישודר, מי ישדר ומתי. הגדיל לעשות שר התקשורת שלמה קרעי, שהחוק מקודם בברכתו, כשהגדיר את עצם קיומו של התאגיד כ"מעשה בגידה במדינת ישראל".
אבל המכנה המשותף המרתק ביותר בין חברי הקואליציה שהשתתפו בדיון, מחבר הכנסת חנוך מילביצקי שניהל את הישיבה ביד רמה, דרך בוארון וקרעי, ועד חבר הכנסת ינון אזולאי מש"ס, היה הגאווה בכך שהם, על פי הצהרתם, לא צופים בשידורי התאגיד. המשמעות פשוטה: אין להם מושג על מה הם מדברים. הם ניזונים משברי מידע שמפיצים פעילים פוליטיים, וממנפים אותם לצרכים אישיים.
הם לא יודעים, או לא רוצים לדעת, שאין כיום בישראל מסך מגוון, פלורליסטי ומייצג יותר מהתאגיד. הם משתמשים בנתוני הרייטינג כדי לנגח, אך מסרבים להבין שבמאה ה-21 פופולריות נמדדת במספרי צפיות בכל הפלטפורמות, ושתפקידו של שידור ציבורי הוא להנגיש תוכן איכותי לכלל האוכלוסייה - בחינם. או שהם יודעים, ופשוט לא אכפת להם. הם לא באמת רוצים שילדי ישראל ייהנו מסדרות מקור בעברית, שאוהדי הספורט יצפו במונדיאל ללא תשלום, או שהציבור יקבל סרטי דוקו ודרמות עילית. הם פשוט רוצים לראות את עצמם על המסך, מבוקר עד ערב.
הייעוץ המשפטי של הוועדה קבע חד-משמעית, הצעת החוק תגרום לכך שגורמים פוליטיים יחזיקו בשידור הציבורי, והזהיר מפני פגיעה קשה בחופש הביטוי. המשנה ליועמ"שית הבהירה שהחוק יהפוך את התאגיד לנשלט לחלוטין על ידי הדרג הפוליטי ויאפשר מעורבות ישירה בתוכן.
אבל האמת היא שאנחנו, היוצרים, לא צריכים את חוות הדעת האלו כדי להבין את הסכנה. אנחנו יודעים מצוין מה קורה כשפוליטיקאים מנהלים את המסך. אנחנו יודעים, כי היינו שם בתקופת רשות השידור. זה תמיד מתחיל באותו אופן: דיוני תקציב מורטי עצבים על קיצוץ שנתי, שבהם נדרשים ראשי גוף השידור לעלות לרגל אל הממשלה כדי לקושש פירורים ולמנוע את רוע הגזירה. בהמשך, בניסיון נואש לרכך את הפוליטיקאים, מתחילים מינויים פוליטיים של "אנשי שלומנו" לתפקידי ניהול. הדילים שנחתמים מאחורי הקלעים אולי נותרים במחשכים, אבל את התוצאות הציבור רואה מיד על המסך: תוכניות מופקות כדי למצוא חן בעיני השלטון, מקורבים מקבלים זמן שידור, וחברי מפלגה מקודמים.
באמצע שנות האלפיים עבדתי בכמה הפקות ברשות השידור הישנה. ראיתי מבפנים ארגון רקוב. ארגון שבו גם הכוחות הטובים והמוכשרים ביותר - מפיקים ובמאים מעולים - לא הצליחו להתרומם מעל לפוליטיקה שחנקה אותו. לשם בדיוק רוצים בוארון וקרעי להחזיר אותנו. הם אולי לא צופים בתאגיד, אבל הם יודעים היטב ששליטה בתקציב היא שליטה מוחלטת בתוכן.
לכן אין ברירה אלא לומר את האמת שוב ושוב: אין יצירה ישראלית משמעותית בלי עצמאות וחופש ביטוי. התאגיד הוקם בתקופת ממשלת ליכוד על חורבותיה של רשות השידור, בעקבות מאבק עיקש של יוצרים שהבינו שעצמאות היא תנאי קיום. היום, כעבור כמעט עשור, קמו פוליטיקאים שמבקשים להפקיע את המסך לטובתם האישית, ומפרקים את הגוף היחיד ששליחותו הציבורית היא לספר את הסיפור של המקום הזה.
החוקים האלה כל כך מעוותים, שחקיקתם דורשת "טריקים ושטיקים". את החוק של בוארון הם ניתבו לוועדת הכספים במקום לועדת הכלכלה כדי להעביר אותו במסלול עוקף, תוך סתימת פיות. בדיון בשבוע שעבר, היו"ר מילביצקי לא נתן ליוצרים שהגיעו עד לכנסת אפילו את זכות הדיבור, והורה להוציא אותנו מהאולם.
לחבריי היוצרים, לא לעולם חוסן. התאגיד נולד מתוך מאבק, ומי שרוצה להמשיך ליצור בו, חייב להילחם עליו עכשיו. לא ניתן לצמצם את מרחב הנשימה של התרבות הישראלית: לא בחוק השידורים הנידון בוועדת התקשורת, לא בשינוי מבחני התמיכה בקולנוע שמקדם השר מיקי זוהר ולא בהשתלטות של פוליטיקאים על התאגיד.
ולכל מי שיש לו טענה נגד תוכנית, סרט או כתבת חדשות בתאגיד, ורואה בכך עילה להשמדתו - גם לנו, היוצרים, יש ביקורת. תמיד יש מה לתקן. אבל המרחק בין ביקורת מקצועית לבין העברת המפתחות לפוליטיקאים הוא תהום. אנחנו לעולם לא נוותר על יצירה עצמאית כי יצירה מטעם השלטון אינה יצירה; היא תעמולה.
הכותבת רוני אבולעפיה משמשת כיו"ר הפורום הדוקומנטרי