"בעל המאה הוא בעל הדעה" - מדוע אסור לאפשר לאף ממשלה לשלוט בתקציב תאגיד השידור הציבורי

בימים אלו, כחלק ממתקפה על כלי התקשורת שרק מתגברת לקראת הבחירות, נדונה בוועדת הכספים של הכנסת הצעת חוק פרטית דווקא של חבר הכנסת אביחי בוארון, בעידודו ובנוכחותו הישירה של שר התקשורת קרעי, שמטרתה להכפיף את תקציב תאגיד השידור הציבורי לממשלה.

הצעת החוק מבקשת להחליף את הסכום הקבוע בחוק השידור הציבורי, הוא החוק המסדיר את עבודת תאגיד השידור, המשמש כתקציב תאגיד השידור, לסכום משתנה שיקבע מידי שנה על ידי הממשלה, ויעוגן בחוק התקציב השנתי, בכפוף לקיצוצים רוחביים, מאבקים בינמשרדיים, ובעיקר - נתון לגחמות הפוליטיקאים.

בכך, הצעת החוק תוביל קרוב לוודאי לחיסול התאגיד, או לכל הפחות (ואולי זה אף גרוע יותר), תחזיר אותנו לימי רשות השידור שהייתה מושפעת פוליטית, מנופחת תקציבית, ובזבזנית ביותר. זו הסיבה שהממשלה חוקקה את חוק התאגיד, הממשלה בראשותו גם אז של ראש הממשלה נתניהו, על מנת להקים גוף תקשורת עצמאי, מגוון, ביקורתי, שאינו חייב לתת דין וחשבון לא לבעלי הון ולא לשלטון ומשרת את הציבור בכללותו. אין כל ספק, והדבר מקובל על רבים, כי הרפורמה בתחום השידור הציבורי היא אחת המקיפות והמוצלחות ביותר במהלך העשור האחרון והביאה לתוצאה איכותית מעל ומעבר.

מה שמוצע כעת בוועדת הכספים ובמסגרת הצעת החוק הוא החזרת הגלגל לאחור במלוא מובנו השלילי של הביטוי, במציאות אחרת לגמרי - של מתקפה כוללת של השלטון על כלי התקשורת וחופש העיתונות, אובדן רסנים ובושה מוחלטים של הרשות המבצעת, הממשלה, רפיסות ובטלות של הרשות המחוקקת הכנסת בפניה, ותוך כדי התנכלות רבתי למערכת המשפט שאמורה לבקר את הצעדים חסרי התקדים של הממשלה.

הכפפת תקציב התאגיד לשליטת הממשלה היא הדרך היעילה והאפקטיבית ביותר לממשלה לשלוט בתוכן השידורים, והצעת החוק אכן גם מרחיקה לכת לדרוש אישור של כל סעיף וסעיף (כלומר, התכנים עצמם). זו מהותה האמיתית של ההצעה שמסתתרת מאחורי הכסות של השיח התקציבי והדרישה הפופוליסטית וחסרת הבסיס בדין מהתאגיד "להיכנס מתחת לאלונקה" של ימי המלחמה.

כידוע, בעל המאה הוא בעל הדעה, והצעת החוק אם תתקבל הופכת את הממשלה לבעלת הדעה בתאגיד, והופכת את מנהליו ועובדיו, בעל כורחם, לנתונים לחסדי הפוליטיקאים ושביעות רצונם מהתכנים המשודרים בו.

שליטת הממשלה בתקציב התאגיד תחייב את נציגי התאגיד לעלות לרגל לירושלים מידי שנה להתחנן על קיומו, ולדאוג בכל משדר ומשדר האם הוא יישא חן בעיניי השלטון. התאגיד לא יוכל עוד להיות גוף תקשורת שבין היתר מבקר את הממשלה ואת נבחרי הציבור, כל ממשלה מימין אך גם משמאל ומהמרכז, או חושף כשלים וליקויים ופרשות שחיתות בקרב השלטון, שכן בכל עת הוא יחשוש כי הוא "ייקנס" על כך בדרך של שלילת התקציב. זהו טבע האדם וטבע הפוליטיקה, ואין מה להתפלא שהרפורמה שנעשתה לפני למעלה מעשור, ובהצלחה רבה, ביקשה לנתק את חבל הטבור הרעיל שבין רשות השידור (דאז) לשלטון.

הצעת החוק תוביל לכך שתאגיד השידור יהפוך ללא יותר משופר הממשלה ובמקרה הטוב - סתם ערוץ שידור מסורס, מהוסס וחסר השפעה ציבורית. זאת אינה התכלית שלשמה הוקם. במרבית המדינות המפותחות עצמאות תאגידי השידור הציבורית היא מאפיין מרכזי. גוף תקשורת שאינו תלוי בבעלי ההון והרייטינג ותקציבו מעוגן בחוק ייעודי, המעניק וודאות תכנונית (ביחס להתקשרויות, עובדים, השקעה בהפקות מקור וכיוב'), מאפשר בדרך הטובה ביותר לתת ביטוי למגוון הדעות והקולות בחברה, גם לאלו שאינם זוכים לבמה בתקשורת המסחרית.

התכלית האמיתית של הצעת החוק היא כאמור לרסן ולסרס את התאגיד, ולפגוע בפעילותו התקינה. אין מדובר ברצון לחסוך תקציב לקופת המדינה או להתייעל, ולראיה, הכספים הקואליציוניים ומשרדי הממשלה המיותרים רק גדלו למימדים חסרי תקדים על אף המחיר הגבוה שגובה המלחמה. התכלית האמיתית היא השגת שליטה מלאה בתאגיד, כמאמר המשפט האייקוני, על סף הפואטי, וחסר הבושה "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו?", מירי רגב, 2016.

המהלך הזה צריך להדיר שינה מעיניי כל אזרח ואזרחית במדינה, בין אם הוא צופה בתכני התאגיד המצוינים ובין או לאו. מדובר בחלק ממתקפה משולבת ורחבה של הממשלה הנוכחית נגד התקשורת החופשית, שכבר כעת גורמת לאפקט מצנן על חופש הביטוי: ידע כל גוף תקשורת מה שיודעים היום תחנת גלי צה"ל, תאגיד השידור, עיתון הארץ ואחרים - מי שלא מתיישר עם הקו של הממשלה יושתק בכח. הפגיעה שבמהלך, ולו רק הניסיון, רחבה מהשפעתה על תאגיד השידור, והיא איום על התקשורת החופשית כולה ובכך על הדמוקרטיה שלנו.

הכותבים הם עורכי דין באגף הכלכלי בתנועה לאיכות השלטון