מדור סוף

זה היה עניין של זמן עד שהמשטרה תפיק כתבת נגד לסדרת התחקירים של דב גיל הר בערוץ 10 על אלימות השוטרים. כנראה שמי שהסכים לפתוח את רגליו בקלות יתרה היה מוסף "ישראל שישבת" שהקדיש את השער ליח"צ משטרת ישראל. צילום השער לא בדיוק מסתדר עם הכיתוב המאובק "שוטרים על הכוונת", אלא ההפך.

הטענה של איציק סבן והדס שטייף כי "לא פחות מ-4000 תיקים נפתחו נגד אזרחים שתקפו שוטרים" מסגירה מיד את הבעייתיות שבבסיס הכתבה. כל מי שמכיר את הנושא ולו במקצת, יודע שהאקט הראשון של שוטר מיד אחרי שנקט באלימות כנגד אזרח היא לדחוף לו תלונה על תקיפת שוטר. זה "מצדיק" את האלימות שלו, זה מעכב את ההליכים במח"ש, זה יופי של תעלול. הכתבה הזו מדגישה, שוב, עד כמה התחרות היחידה שמעניינת א "ישראל היום" היא רמת החשיפה לעיתון ולא המקצועית שמנסה להביס את המתחרים בסיפורים טובים, כתיבה איכותית או חשיפות מאירות עיניים. בוא נוציא עוד עיתון, בדרך ל-TGI הבא.

אבל כמובן שאלימות המשטרה היא הנושא האחרון שריתק את תשומת הלב של בכירי הארגון בסוף השבוע. את מי מעניינים נתוני הנגד של משטרת ישראל על אזרחים שהיכו שוטרים, כשחשד לפרשיית מין נחשף בצמרת המשטרה. ההחלטה של היועץ המשפטי לממשלה, יהודה ויינשטייין, תפסה את העיתונים ביום חמישי בערב, אחרי שהמוספים הפוליטיים ירדו לדפוס.

בעוד שבידיעות אחרונות מביאים בעמוד הראשי את גרסתה של המתלוננת על האירוע שארע לפני שנתיים באילת, בישראל היום מתלבטים האם האירוע עליו התלוננה היועצת במשרד לבטחון פנים, המכונה א', ארע לפני שנתיים בירושלים, או לפני שלוש או ארבע שנים באילת. לרוע מזלם של אנשי ישראל היום, גם הכתבה ב"ישראל השבוע" על השמועות בצמרת המשטרה סביב מינוי המפכ"ל הפכה לא רלוונטית עם ההכרזה ש"הכל בלוף, שמועות שאינטרסנטים מפיצים כדי להביא למינוי מקורבים". כנראה שהיועץ ויינשטייין לא חשב ככה. בכלל, נראה שכמו בפרשת מסמך גלנט, ובעצם מתי לא, גם פה אפשר כבר להתחיל לשרטט את המחנות אליהם ישתייכו העיתונים. ישראל היום לימין בר לב, ידיעות אחרונות, לימין מקטרגיו.

למעריב שהוביל את סיקור הפרשה לאורך השבועיים האחרונים שיחק המזל. כתבת השער של המוסף לשבת מביאה את דיוקנו של חגי פלג, מי שהתפטרותו מתפקיד מנכ"ל המשרד לבטחון הפנים החלה לגלגל את כדור השלג של הפרשה. ולהארץ יש את אמיר אורן שבשבילו זו הזדמנות לכתוב בחרוזים מפוקפקים (מז"פ-ברק), אבל עדיין לתת את הפרשנות המרתקת ביותר לסיפור החדש בעיר.

מוסף הארץ סיפק השבוע לברנז'ה הרבה חומר קריאה. בשבוע שבו הקרב בין חברות החדשות של ערוץ 10 ו-2 עלה לטונים גבוהים סביב סוגיית הרשיונות, מתייצב מנכ"ל חדשות 10 ראודור בנזימן לראיון, בטיימינג מדויק להפליא. בנזימן, שספג באוגוסט האחרון את נחת זרועה של חוליית החיסול מבית 7 לילות, שפרסמה תחקיר על חברת החדשות של ערוץ 10 תחת ניהולו, יורה לכל הכיוונים. לחדשות 2 עלה השתן לראש, הם משקשקים, היסטריים, ומאבדים עשתונות נוכח התחרות, נכנס בזנימן בכל הכוח במתחרים ומציג שתי דוגמאות מעניינות להתנהלות חדשות 2 בדמות היסטריית ה"התפתחות דרמטית ברצח בברנוער" והעכבר שבקית החלב של תנובה.

בנזימן מספק גם מטאפורה אינטילגנטית לחברת החדשות המתחרה ומכנה אותה "חבורה שעומדת על חסקה שרכובה על גבו של לוויתן ענק, ובטוחה שהיא זו שחותרת". המטרה ברורה: לא לאפשר לאפשר לחבורתו של אבי וייס לשדר מהדורה בשני ערוצי טלוויזיה (של קשת ורשת) עם המעבר לשיטת הרשיונות. אחרי מתקפה כזו, הדברים שאומר בנזימן על תחקיר 7 לילות שנעשה לטענתו "ממניעים לא עיתונאיים" הם רעשי רקע בלתי מורגשים.

לזכותו של בנזימן ייאמר שהוא גם מדבר בכנות כאשר הוא נדרש להתייחס לביקורות עליו. האחריות על כישלון "השבוע" עם מיקי רוזנטל היא שלו, היחסים עם יעקב אילון אינם יחסים בין חברים אלא מבוססים על "הערכה הדדית גדולה בין שני מקצוענים" (פרשנות: השניים לא סובלים אחד את השני), ועל תקופת טלי בן עובדיה, העורכת המיתולוגית אותה פיטר בנזימן הוא מעיד בשפה דיפלומטית "היו פה לא מעט מקרים של אנשים מצוינים אבל מערכות יחסים שפגמו בהרמוניה ובמסך".

נושא רלוונטי ועדכני הרבה יותר נעדר באופן תמוה מהראיון. טענותיו של בנזימן על בכיר במשטרה שאיים עליו לנוכח תחקירי גיל הר, סוגיה שהגיעה גם לשאילתא בכנסת לשר לבטחון פנים. הסיפור לא מוזכר כלל בכתבה של גילי איזיקוביץ.

הכתבה הפותחת של המוסף, מעידה בעיקר על מה שכולם כבר יודעים, מדברים עליו ומבכים אותו - עיתונות, תחקירנות, שרלטנות הן מילים נרדפות. גם על זה ודאי יקוננו בכנס אילת . עופר מתן יצא להתחקות אחר רב המכר של העיתונאי ניסים משעל וההיסטוריון מיכאל בר זוהר "המוסד: המבצעים הגדולים", שקוראים שעיינו בו חשו כי הם כבר קראו בעבר על חלק מהפעולות של בחורינו המצויינים במקומות אחרים.

כותרת המשנה של הכתבה מבטיחה תשובה "בעייתית כמו מבצע חיסול בבית מלון בדובאי", אבל כל קשר בין ההבטחה למציאות קלוש בהחלט. התשובה פשוטה: מתן מביא דוגמאות לציטוטים מרב המכר אל מול ציטוטים מהעבר בכתבות של רונן ברגמן, יוסי מלמן, וספרו של עיתונאי מעריב (ואיש המוסד לשעבר) גד שמרון. בר זוהר מנסה לספק הסברים לגילוי המביך, משעל כהרגלו שותק, אבל לא נראה שמעבר לאנקדוטה מי מהמעורבים עומד לתבוע את בר זוהר ומשעל על הפרת זכויות יוצרים.

בשער מוסף הארץ, זה השבוע השלישי ברציפות, מופיע "פרויקט מיוחד". הפעם, הוא מוקדש לקניה ווסט, "המוזיקאי החשוב והמשפיע ביותר של דורו". הפרויקט מורכב מכתבת עוגן טובה בהחלט של ניב הדס, שמלווה בבוקסות של סהר שלו, אייל רוב, נדב רביד ונירית בן ארי. די.ג'יי העיר רילודד. אגב, השאלה הפתוחה שמצוינת מעל גבי השער "האם האיש הזה הוא האייקון הגדול ביותר של המילניום", נראית מעט בעייתית לנוכח העובדה שכולנו, אפילו ווסט ועורכי המוסף, בקושי עברנו עשור אחד ממנו.

עוד התחממות נרשמה בסוף השבוע בגזרה תקשורתית אחרת. ב-7 לילות יצאה חוליית החיסול בראשות רז שכניק לסיכול ממוקד של ערוץ המוסיקה, אבל מי שקרא את הכתבה הבין שערוץ 24 הוא רק התירוץ. לא הדאגה לייצוגה ומעמדה של המוסיקה הישראלית בערוץ היתה המוטיבציה לכתבה. על לוח המטרות היתה קשת, המחזיקה 45 אחוזים מהבעלות על הערוץ. הקלישאה הידועה על מי שגר בבית מזכוכית וגו' כנראה נשתכחה משכניק ועורכי המוסף. כאשר הוא טוען בידיעות אחרונות, עיתון שמקדם בני בית מסוכנות לוק (הנמצאת בבעלות משפחת מוזס) על בסיס קבוע, כי בתוכניות בערוץ 24 קשת מקדמת תוכניות אחרות שלה, או שהוא מספר כי אמנים שביקש לראיין אמרו לו "אל תסבך אותי עם קשת" עולה שאלה האם שכניק בדק פעם כמה אמנים היו אומרים אותו דבר על העיתון שמעסיק אותו.

הכתבה עצמה נראתה עניינית אך נטולת חדשנות: את הטענות של גפן ופורטיס שמענו, את מינון המוזיקה המזרחית בערוץ הכרנו, וגם את התשובות המכאניות של ערוץ 24 כבר דיקלמנו. טיעון הרייטינג מעניין, אך לא נוצל מספיק, ועל זה שטוען כנגד אקטים אגרסיביים מול מפרסמים - יסלחו לנו ידיעות אחרונות, אבל הם לא הגוף שנקנה ממנו טיעון שכזה. שנאמר, רק מי שכל חלונותיו נופצו כי הוא גר מבית זכוכית ובכל זאת המשיך לזרוק אבנים - יכול לפרסם טיעון שכזה.

אחרי שבשבוע שעבר הקדיש המוסף טור אחד של אורי משגב לעניין היכל התרבות באריאל וספיחיו, השבוע הגיעו שניים. האחד, של רענן שקד, מלא התחכמויות מילוליות לעייפה אפילו יותר מהרגיל וחשוב מכך, לא מחדש דבר. השני, של רן שריג, שווה התייחסות נרחבה יותר. צריך כמות עצומה של יוהרה וכנראה גם קטרקט כדי לכתוב ולפרסם טור כמו שרן שריג כתב על פרשת דביר בנדק, שביחס בין כמות המילים בטור לשגיאות שבו, מזכיר את היחס בין שנות חייו של שריג למספר הג'וינטים שהדליק.

למשל, שריג כותב שבנדק הוא "עם, עם דעה ועצומה... והנה הוא מתחיל להחתים אנשים". האמת: בנדק לא חתום על אף אחד משני מכתבי האמנים נגד אריאל והוא גם לא בין יוזמי החרם. בנדק הוא יו"ר איגוד שחקני המסך, שנבהל מיוזמות השרה לשינוי קריטריון תקציבי התיאטרון והפרס לעידוד יצירה ציונית וקרא לה להתפטר, בשם ההגנה על השחקנים. אחר כך שריג כותב שהוא "נבהל, מקפל את הזנב ומיד חוזר בו". האמת: מה שבנדק עשה היה להגיב לפרסום שגוי במעריב, שטען שהוא מעודד חרם באריאל, מה שהוא לא עשה מעולם. מי שכן התנצל בפרשה הזו היא תנועת הימין "ישראל שלי", על שזיהו אותו עם החרם באריאל וקראו להעיפו מקמפיין מזרחי-טפחות. מכאן, שריג בונה את התזה שלו על אמן שלא רוצה להביע דעה כי זה הדור הזה, שמעוניין להתפרנס.

גישת ה"מפורסם מראיין מפורסם" (האחרונה - שי אביבי מראיין את אברהם טל) תופסת תאוצה בידיעות אחרונות בשנים האחרונות, אך תוצאותיה לרוב נטולות עוקץ או עניין, כנראה בגלל שכשמדובר בעיתונאי מחוץ לסיירת המתנקשים של 7 לילות, קצת קשה יותר לערוך את התשובות באופן שיקרע לבן אדם את הצורה. בכל מקרה, מבחינה עיתונאית, הראיון של יהודה נוריאל עם תיקי דיין ראוי הרבה יותר לשער המוסף מאשר עוד ראיון עם אברהם טל.

במערכות העיתונים כנראה חשבו שהמתחרים יתעצלו לשלוח כתב וצלם לצפת שהפכה לאחרונה למוקד התעניינות תקשורתי עקב היחסים המתוחים בעיר בין יהודים תושבי המקום לסטודנטים ערבים הלומדים במכללת צפת. אחרת קשה להסביר כיצד ראיון עם רבה הראשי של העיר, שמואל אליהו, שהוציא לאחרונה פסק הלכה האוסר מכירת דירות לערבים בצפת מתפרסם גם בסופשבוע של מעריב וגם במוסף הארץ. כנראה שגם עם רבנים בצפת צריך להבטיח בלעדיות.

במעריב עוד הגדילו לעשות והכתירו את הראיון שלהם כ"ראיון מקיף ראשון". מבוכה. הדעות של אליהו אינן משתנות בין שני הראיונות אבל הכתבה של חיים לוינסון בהארץ בה נערך מפגש בין הרב לסטודנטים ערבים לוקחת בנקודות על המקוריות.

ב-7 ימים, שער ראשון מזה שלושה שבועות בו מאיירי המוסף חזרו למקומם הטבעי. בשער, עמוס אלוני, שאישתו מיכל רצחה את שתי בנותיהם בשבוע שעבר, פוגש את אמירה לם ודוד חרמץ לראיון. למרות שאין ויכוח על חשיבותה של הכתבה, הנושא סוקר בהרחבה בתקשורת מאז הרצח ולכן יש תחושה של עייפות החומר.

כך גם לגבי הכתבה על מתפרת מצפה רמון של מרב בטיטו, שהפומפוזיות בפתיחתה מעוררת גיחוך. כמעט "מגש הכסף". הפנייה של ידיעות אחרונות למחיקת החוב של המתפרה ראויה לידיעה בעמודי החדשות, אבל לבסס עליה כתבת מוסף שלמה זו כבר הגזמה. ואם בין לבין כבר החלטתם לרענן אותנו, האם עוד כתבת פרופיל על שרה פיילין היא התשובה? עד מתי אורלי אזולאי תתרגם באיחור רעיונות לא רלוונטיים (פיילין לנשיאות? באמת?), תצטט אנשים מבלי לתת קרדיט למקום בו התראיינו (ואם זו היא שראיינה אותם, למה שלא תציין זאת?) ובידיעות ימשיכו להעניק לה משבצת כל כך נכבדת?

סופשבוע מעריב החליט השבוע לקחת את האג'נדה החברתית ברצינות והקדיש את שער המוסף לנושא שאולי דובר בו לא מעט באירועי הפייסבוק של מתנגדי הגירוש והרדיפה, אבל לא זכה לטיפול מעמיק ומספק במוספים הגדולים. ליאת שלזינגר ממשיכה ללוות מקרוב ובשקדנות את נושא מהגרי העבודה והפליטים, הפעם דרך תלונות על אלימות קשה מצד פקחי יחידת עוז האחראית על האכיפה מטעם רשות ההגירה. הבחירה במשפחת וודקוקס לצילום השער מדגישה את בסיס הגזענות העולה מאותה התנהלות, מאחר ומדובר בכלל במשפחה אפרו-אמריקאית שהתגיירה. בוקסת התגובות עם בכירי יחידת עוז, רק מוכיחה עד כמה השילוב בין כח וגורמים לא תבוניים במיוחד, מסוכן.

למזלם, במוסף לשבת של ידיעות, כתבה גדולה של עינת פישביין מתארת את המתרחש בגבול ישראל מצרים כלפי המהגרים מאפריקה. העדויות שנאספות מפליטים שמצליחים להסתנן לישראל על מה שנעשה להם על ידי מבריחים בדואים (מכות חשמל, כוויות, אונס) צובעות את פקחי עוז בגוון בהיר למדי. בכל מקרה, אנשי היח"צ של מוקדי הסיוע יכולים לסמן וי גדול בסוף השבוע הזה.

בתרבות מעריב, לעומת זאת, הלכו לברר מדוע אף אחד מעשרות השירים שנכתבו על גלעד שלט טרם הפך להמנון. למה? ככה. הדברים שאומר בסוף הכתבה בועז שרעבי, ששר את "כשתבוא" (השיר המייחל לשובו של רון ארד) מתמצתים את הסיפור כולו. כנראה שאין שיר מספיק טוב. בשביל זה מרחתם שלושה עמודים? אבל דווקא הכתבה הזו מאפשרת הצצה מעניינת לעולם המוסיקה הישראלית. ברמת הקוריוז אפשר למצוא את שי שיקו חייק, זמר אלמוני שהקליט את "אחי גלעד שליט" ומאשים את משפחת שליט שלא התייחסה לשיר ששלח אליהם. טוב, הם קצת עסוקים.

אבל דווקא הניסיונות של דלית עופר, מנהלת גלגלצ, להסביר ולתרץ ראויים להערכה. זה מסוג הנושאים שצריך ללכת על ביצים שמדברים עליהם, ולכן היא מגייסת שני שירים שנכתבו ביוזמת גלגלצ: "מנעי קולך מבכי" של עידן רייכל, ו"ערב חג" של אריק ברמן. אלא שנועם שליט כלל לא ידע ששירים אלו נכתבו על בנו, גלעד כלל לא מוזכר בהם, ואפילו עופר מודה שהתחנה לא מנפנפת בהם. מירי מסיקה, חברתו הטובה של ברמן, קצת הורסת למנהלת גלגלצ ואומרת כי שירו של ברמן לא נכתב בהקשר של שליט. כדאי לה ליישר ההדורים עם עופר לפני הדיסק הבא.

בטורו האישי תוהה גונן גינת, עורך "ישראל השבוע", מיהו אסף הראל ומה יפסידו תושבי אריאל מהחרמתם על ידי איתי טיראן, שכן הוא בכלל סלב שנשוי לדוגמנית וכותבים עליהם במדורי הרכילות. אז ככה - ל"שוטטות" ול"מסודרים" היה רייטינג מצוין ועשרות אלפי אנשים ראו את "אמדאוס", "המלט", "וויצק" והסרט "לבנון" בהם טיראן כיכב וזכה בפרסים. אולי בכל זאת הם יפסידו משהו.

@@@הכפולה בתרבות מעריב המוקדשת להגיגיו בפייסבוק של אפרים שמיר על כל העולם ואישתו, ציטוטים ששייכים למקומות בהם הופיעו עד עכשיו – מדורי סלבס עוקצניים ועמוד אחרון בעיתון יומי עם מצוקת אייטמים - מעידה שוב על העדר שיקול הדעת של עורכי המוסף הזה.
@@@אחרי התחקיר של רונן ברגמן על בועז הרפז, בו נטען כי גם ראש אמ"ן לשעבר עמוס מלכא פעל לטובתו של הרפז, מתייצב האלוף במיל. לדבר על עסקיו בראיון ל-Thw Marker week. הכתבת, אורה קורן, אפילו לא משחילה שאלה בנושא. אפילו לא תזכורת.
@@@"ישראל היום הוא הרבה דברים חוץ מעיתון". בן כספית עוד מנהל את המלחמה הזאת.
@@@אמיר שואן מפרסם ב-7 ימים "לראשונה" את דו"ח נתוני פשיעת הנוער בעשור האחרון. הלו הלו, אלו לא הנתונים מעיקרי הדו"ח שיאיר לפיד פרסם בשבוע שעבר בטור שלו באותו מוסף ממש? סדר שיהיה פה.
@@@ עוד ראיון עם אביהו שבת, הפעם ב-"שיחת ועידה" של 7 לילות, אחרי שלאחרונה היה ב-24 שעות ראיון עם שלומי ואביהו וגם שם דובר על הדואט המשותף עם האבא שלומי. למי יש תמונות מפלילות של מי בעסק הזה?
@@@ האם אבי "הטחול" אסולין יהיה זה שיטפל באופיר בר זהר בעקבות הכתבה על ירון ליכטנשטיין, חתנו של נוני מוזס, ב-The Marker?
@@@ לחובבי טבלת שוברי הקופות של 7 לילות - היכן הנתונים על "הרשת החברתית", סרט שמדובר עליו כעל זוכה אוסקר? או שעדיין אתם חושבים שמדובר ברובריקה הוגנת ובעלת חשיבות?

ראש הממשלה הבא פורש מצע מדיני / אל תעצרו נשימה, אין שם שום דבר מהפכני

לא יהיה שלום, בני אדם שווים אך לא זהים, אלה המסרים של לפיד לשמאל / והימין שחושב שיש סיכוי לנצח את הערבים בעידן הזה סתם זורה חול

יאיר חושב שהגיע הזמן לתת לפלסטינים עכשיו מדינה / רגע, זה לא משהו שמדברים עליו כבר ארבעים שנה?