זמן צהוב: מי קורא אותנו?

טרם בואה לעולם של ווב 2.0 נאלצו העורכים ב"תקשורת הישנה" לגשש באפלה: את מי זה בעצם מעניין? באמת קוראים אותנו? מה בעצם רוצים הצרכנים? רפי מן מדפדף לאחור

רפי מן

מדור שבועי בוואלה! ברנז'ה: ההיסטוריון וחוקר התקשורת ד"ר רפי מן חוזר לכותרות עיתוני העבר, ומגלה שלא הכל היה בהכרח יותר טוב.

חגים בעיתונות: בלי סלבריטאים ומבצעים
נתניהו לא לבד: הדלפות היו פה תמיד
אין דבר השנוא על כתבים ועורכים מאשר להודות בטעות

קשר הידודי בין מערכת של ארגון תקשורת לבין הצרכנים נחשב כאחד המאפיינים הייחודיים של העידן הדיגיטאלי. ב"תקשורת הישנה" נאלצו העורכים לגשש באפלה: את מי זה בעצם מעניין? באמת קוראים אותנו? מה בעצם רוצים הצרכנים?

טוב לדעת (מקודם)

מדרסים בהתאמה אישית בחצי שעה - ואתם יוצאים לחיים חדשים

לכתבה המלאה
הכיבוד על חשבונכם. "דבר" (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)
הפרס - מקלט רדיו. "דבר" (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

גם טרם בואה לעולם של ווב 2.0 אי-שם ב-2004 ניסו עורכי עיתוני הדפוס לקבל משובים, לחוש את דופק הציבור – וליצור קשר עם הקוראים. האמצעי המוכר ביותר לקשר הדדי בימי טרום האינטרנט היה ה"מכתב למערכת". עיתונים רבים בעולם הקדישו מקום נרחב למדור המכתבים, לעתים עמוד שלם. העיתונים עשו זאת בין היתר כדי לתת לקוראים את התחושה שהם שותפים פעילים במוצר התקשורתי, ובמסגרת זו מוענקת גם להם במה להבעת דעותיהם.

הקהל מקשיב קשב רב. "דבר" (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)
אל תדבר, תן לקרוא. "דבר" (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

אך גם המכתבים למערכת לא העניקו תחושת שותפות מספקת. יומון ההסתדרות "דבר" ז"ל (1995-1925) ניסה מראשית דרכו לחזק את הקשרים עם הקוראים גם באמצעים אחרים. אחד מהם היה "דבר בעל פה" – מפגש פנים אל פנים של כתבים עורכים עם קוראים. אירועים כאלה נערכו מפעם לפעם ברחבי הארץ, בערים ובמה שנקרא באותם ימים "ההתיישבות העובדת" – קיבוצים ומושבים, שנחשבו לקהל הבית של "דבר". לפעמים דיווח העיתון בהרחבה על אירועים כאלה, בצירוף הבטחה קבועה, שלא תמיד התממשה, שהמערכת כמובן תתחשב בהערות הקוראים ובקשותיהם.

העיקר שהעיתון יגיע בזמן. "דבר" (צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)
דבר לי אליך 2. "דבר" (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

היו גם הגרלות, משחקים ואירועים נוספים שבהם קוראי "דבר" וגם "דבר לילדים" הוזמנו להשתתף, וכמה מהם אף זכו אגב כך לנוכחות מעל דפי העיתון. שיתוף הקוראים נועד לא רק לשמר מנויים קיימים, אלא לנסות לגייס באמצעותם חדשים. בכך, למשל, ערך "דבר" ב-1969 קמפיין, שבו התבקשו מנויים לשכנע חברים ובני משפחה להצטרף לעיתון, ובמסגרת זו הובאו סיפורים אישיים של קוראים ותיקים וחדשים.

ומה עם הצהריים? "דבר" (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)
עיתון לכל המשפחה. "דבר" (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

מרביתם, כצפוי, סיפרו על הרומן שפרח בינם לעיתון. אבל ר' ה', מתכנת מחשבים בן 34 מירושלים, היה זהיר יותר. גיסתו אמנם שכנעה אותו לעשות מנוי ל"דבר" לחצי שנה, אבל הוא העדיף שלא לחשוף את שמו המלא, וגם נזהר בלשונו לגבי העיתון. "אינני אוהב להשמיע מיד ביקורת על דברים שלא למדתי אותם זמן מספיק. לא לחיוב – ולא לשלילה", אמר ר'. את הלייק שלו "דבר" בינתיים לא קיבל.

ד"ר רפי מן הוא היסטוריון וחוקר תקשורת, חבר מערכת כתב העת העין השביעית

למדורו של רפי מן ב"עין השביעית"

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully