נושאים חמים

זמן צהוב: לראות בשדות זרים

בטרם הטלוויזיה הישראלית החלה בשידוריה, צפו ישראלים רבים בשידורים ממדינות האזור. קפריסין, מצרים ולבנון היו התחנות הפופולריות ביותר. רפי מן מדפדף לאחור

רפי מן

מדור שבועי בוואלה! ברנז'ה: ההיסטוריון וחוקר התקשורת ד"ר רפי מן חוזר לכותרות עיתוני העבר, ומגלה שלא הכל היה בהכרח יותר טוב.

הפרסומות של תחילת המאה: כך שווקו מכוניות פרטיות
הרימו עוגן: כיצד סייעה העיתונות העברית לנשים העגונות?
הולכים לבחירות: אג'נדה ביטחונית היא תמיד קלף חזק

בקיץ 1960 הוזמן כתב "מעריב" יוסף (טומי) לפיד לביתו של טכנאי הרדיו והטלוויזיה הייני ארנהאימר ברחוב בילו בתל-אביב. אחרי ששתו קפה התיישבו האורח והמארח מול מקלט הטלוויזיה. זה יהיה שש שנים לפני שהטלוויזיה הלימודית (לימים החינוכית) החלה בשידוריה, ושמונה שנים לפני שהטלוויזיה הישראלית (לימים ערוץ 1) עלתה לאוויר. אבל הטכנאי ארנהאימר היה מחלוצי קולטי הטלוויזיה בישראל. הוא רכש מקלט, התקין אנטנה על הגג, וצפה מדי ערב בשידורים. כולם הגיעו מעבר לגבול.

תחילה ראו את הסרט הרוסי "מבשרי הגורל" עם כתוביות באנגלית ובערבית, אחר כך עברו לצפות בפרסומת למכונית סיטרואן בטלוויזיה של ביירות, וראו גם שייכים מסובים באוהל ומעשנים נרגילה בטלוויזיה הסורית. "אין שום סיבה שאזרחי המדינה לא ייהנו מהשידורים הערביים", צוטט ארנהאימר בכתבתו של לפיד. "דרוש גג גבוה, אנטנה טובה ומכשיר טלוויזיה".

עוד בוואלה! NEWS

ברוטב מתקתק: פלפלים ממולאים, אבל קצת אחרת

אפרת ליכטנשטט בשיתוף סוגת
לכתבה המלאה
לראות את העולם. "מעריב" (22.4.1964)
הכר את עולם הטלוויזיה. "מעריב" (22.12.1964)
צלחות חוקיות. "מעריב" (7.1.1987)

זו היתה ראשיתו של עידן הטלוויזיה בישראל, בלי הטלוויזיה הישראלית. רבים אימצו את המלצתו של ארהאימר וכיוונו את האנטנות מעבר לגבול. המרחב המזרח תיכוני הגדול נפרס לעיניהם על המסך הקטן. הטכנאי יעקב בס מחדרה, אםילו הצליח באותה שנה לצפות על המרקע בביתו בשידורי אולימפיאדת רומא.

בשנות החמישים הצליח ראש הממשלה דוד בן-גוריון למנוע הפעלת טלוויזיה בישראל. אבל במקביל החל המרחב המזרח תיכוני להתמלא בהדרגה בתחנות טלוויזיה. בספטמבר 1960 דיווח משרד התקשורת על קליטתם בתל-אביב של שידורי טלוויזיה מקפריסין, מסוריה ומלבנון. גם הטלוויזיה המצרית נקלטה ברחבי הארץ.

פוליטיקאים, מחנכים ועיתונאים צפו בתופעה בדאגה. הם בעיקר חששו מכך שעולים ממדינות המזרח התיכון, דוברי ערבית, ייחשפו כך לתרבות האויב ולתעמולתו. ב-1962 בעיתון "למרחב" תיאר אליעזר בן-משה כיצד עשרות קשישים וצעירים צפו בבית קפה ברמת-גן בהופעה של זמרת אום כולתום ששודרה בטלוויזיה המצרית. "באיזה צימאון וערגה (אינני מגזים!) הם היו רתוקים לאותו מסך קטן", ציין הכתב. הוא הזהיר מפני צריכה ממושכת של הטלוויזיה הערבית והסביר: "אם אנו רוצים להעלות את הרמה התרבותית והחינוכית, כי אז אין אנו יכולים להתייחס בשוויון נפש להשפעתה של הטלוויזיה הסורית או הלבנונית, שבדרך כלל רמתה נמוכה, ואין בה כדי לחנך לאהבת המולדת".

מתברר שגם טלוויזיה הישראלית לא תמיד הצליחה לחנך ל"אהבת המולדת" וגם לא לנאמנות לשידוריה. גם כשהחלה הטלוויזיה הישראלית בשידוריה, רבים לא הסתפקו בערוץ אחד ויחיד. באמצעות צלחות לווין החלו לקלוט שידורים מחו"ל, כמה עשורים לפני שהוקמה חברת הלוויין "יס".

מימין: צפה באולימפיאדת רומא ("דבר" 15.9.1960). משמאל: חומוס וטלוויזיה ממדינות ערב ("מעריב" 24.12.1964)
מימין: תוכניות מקפריסין ("מעריב" 21.6.1968). משמאל: שלושה ערוצים! "מעריב" (19.9.1968)
צלחת מלוכסמבורג. "מעריב" (5.12.1985)
האנטנה הטובה לקפריסין. "מעריב" (4.1.1965)

ד"ר רפי מן הוא היסטוריון וחוקר תקשורת, חבר מערכת כתב העת העין השביעית

למדורו של רפי מן ב"עין השביעית"

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully