"חנקו אותנו לאט לאט. בגיל שלנו להיות מפוטרים בתחום הזה זו מכת מוות"

כבר מהיום הראשון של רכישת רשת המקומונים של מעריב "זמן מעריב" על ידי שלמה בן צבי כחלק מעסקת הרכישה של העיתון הרגישו עובדי הרשת כי כיסאותיהם מתנדנדים יותר מתמיד. עוד בתקופת הבעלים הקודם, נוחי דנקנר, הועברו אליהם מסרים שהמערך לא משתלם, ושצריך לעשות בהפעלתו שינויים קיצוניים - אבל עובדי הרשת, רבים מהם עובדים במעריב כבר כמה עשורים - קיוו שמדובר בלא יותר מטלטלה, עד שלפני שבועיים, קראו לתדהמתם כי הגיליון הבא - יהיה האחרון שייצא.

השבוע נחתה בתיבת האימייל של כ-60 עובדי הרשת הודעה מטעם ועד העובדים שבישרה להם ש"ההנהלה מוכנה לבוא לקראתם" ולהפעיל עבורם ועבור עשרות עובדים נוספים תכנית פרישה מרצון. הם יסכימו לפיטורים, ובתמורה יקבלו חודשיים נוספים של משכורת. אבל עובדי הרשת המתגוררים בפריפריה לא חושבים שמדובר במחווה של של רצון טוב. בשיחות עם וואלה! ברנז'ה הם אומרים שהורגשו שהופקרו, וחוששים מעתיד נטול תעסוקה בפריפריה.

"תשמע בדיחה: איש אחד היה בעלים של סוס והוא היה מוריד לו מהאוכל כל פעם קצת. בסוף כשהסוס מת אמר לעצמו הבעלים, אוף, עד שהוא התרגל לא לאכול - הוא כבר מת. ככה עשו לנו, חנקו אותנו לאט לאט", אומרת דפנה ("אני מעדיפה בלי שם משפחה"), מפיקת חדשות ב"זמן ירושלים", כשהיא נשאלת על החודשים האחרונים במערכת. "36 שנים אני עובדת פה, הייתי בטוחה שאני אצא לפנסיה מ'מעריב'. בסוף קרה שאפילו את הפיצויים מהפיטורים שלי מדנקנר לא קיבלתי", היא אומרת בצער.

קיבלתם הודעה רשמית על הפיטורים? מה אומרים לכם המנהלים?

"לא קיבלתי שום הודעה רשמית מאף אחד. הכי מעציב אותי זה שאין למי לפנות, כי אף אחד לא יודע. גם בן צבי עצמו לא יודע מה הוא רוצה לעשות. אין לו כסף, הוא מחלק לנו את המשכורות לתשלומים, פרילאנסרים לא מקבלים כסף או שדוחים אותם שוב ושוב. כל הכתבים הלכו, העיתון התייבש ומת בעצמו - המדיניות הזו של אי תשלומים גרמה לאנשים לעזוב מרצונם".

איך נראה השבוע האחרון במערכת?

"באנו למערכת והיינו בעבודה, אבל אין עבודה כי לא הוצאנו עיתון. פשוט ישבנו במערכת בחוסר מעש ולא עשינו כלום. זה פשוט עצוב לגמור את הקריירה ככה, לא האמנתי בחיים שיהיה כזה דבר. פעם הייתה לנו מערכת מאוד חזקה, אני זוכרת שהיו פה המון אנשים, ולא היה לך מקום לשבת ולא היו עמדות מחשבים פנויות. היו כאן מלא כתבים והיה פשוט שוקק חיים. עם הכניסה של בן צבי, מנובמבר, זה התחיל להיות נורא. לאט לאט פחות ופחות אנשים באו לעבוד כי הם פשוט לא קיבלו על זה כסף. מצבת הכתבים הידלדלה והעיתון התחיל לגסוס".

דפנה בת 56, עובדת ברשת "זמן מעריב" מאז שהשתחררה מהצבא. "אנחנו מרגישים קורבן של החלטה מודעת לסגור את הרשת", היא אומרת. "אבל אם היו מודיעים באופן ישיר וגורף שאנחנו מפוטרים אז לפחות היינו יודעים מה מצבנו. זה שהם עושים את זה ככה, טיפין טיפין, זה גורם לזה שאתה רק ניזון משמועות ומביא את המערכת לתנאי עבודה מזעזעים בגלל החובות".

מה הכוונה 'תנאי עבודה מזעזעים'?

"לפני כמה שבועות נכנסו למערכת שני אנשים של 'אלקטרה', חשבתי שהם באים לקנות מודעה במקומון. הם עמדו על סולמות, הורידו את המגנים והשאירו אחריהן הרס וחורבן כי לא שילמו להם. מאז אנחנו עובדים בלי מזגנים - בחורף ועכשיו בקיץ, כבר כמה חודשים טובים. אחר כך הבנו לא שילמו על החניון, ולא יכולנו להיכנס לעבודה עם אוטו אז אנשים הפסיקו להגיע למערכת. במשך כמה ימים ניתקו למערכת את המים כי החוב לא שולם. אתה מבין - לעבוד בלי מים! זו התנהלות עלובה, עצובה ומכאיבה. עצוב לי ככה לעזוב את 'מעריב'".

מה תעשי?

"אני פשוט לא יודעת. אני בת 56, מחלימה ממחלת הסרטן, מפרנסת יחידה בבית. עובדת במעריב שלושים שנה בלי פיצויי פיטורים כמו לבנאדם נורמלי, אני יוצאת בידיים ריקות. יש לנו עד תחילת השבוע להחליט אם אנחנו פורשים או לא. אני עדיין מקווה שיימצא לנו פתרון".

לא רק דפנה מקווה לפתרון. עיתונאי וותיק אחר שביקש שלא להזדהות אמר השבוע לוואלה! ברנז'ה כי להבנתו עדיין לא בטוח שהרשת תיסגר, ולכן הוא מאמין שימשיך להיות מועסק ב"מעריב" באופן כזה או אחר כיוון שהמקומון שבו הוא עובד לא נחשב למפסיד. "אני לא יודע אם השמועות על כך שאפשר למצוא פתרון הם סתם כדי להשתיק את העובדים או שיש בהן ממש", הוא אומר. "אבל אני כרגע לא מתכוון להסכים לפרישה מרצון. זו גם הסיבה שאני מעדיף שלא תפרסם את השם שלי - חבל שזה יהרוס לי סיכויים להשתלב במקום אחר בחברה".

למרבה העצב, האופטימיות של השניים מוגבלת: כיום עובדים בעיתון כ-350 איש, מתוכם יפוטרו בוודאות 135 במהלך השבועות הקרובים. ברשת "זמן מעריב" עדיין מועסקים עובדים כחלק מההסכם הקיבוצי שנחתם לפני עשורים, ואותם קשה יהיה לפטר. לכן מעדיפים בחברה שיפרשו מרצונם.

מאז נרכשה רשת מקומוני "מעריב" על ידי שלמה בן צבי נסגרו באופן רשמי חמישה מתוך 12 המקומונים שפעלו ברשת. כבר בשלב מוקדם של עסקת הרכישה נבחנה האפשרות לסגור את הרשת, ולבסוף הוחלט להתחיל בצמצום שלה באופן מיידי שנעשה צעד אחר צעד ("שיטת הסלאמי", קראו לזה השבוע ברשת). בהתחלה צומצם היקף העמודים, בהמשך פוטרו כתבים קבועים, לאחר מכן פרילאנסרים הפסיקו לקבל תשלום, ולבסוף הפסיקו לקבל תשלום גם הספקים. מקרים כמו ניתוק זרם המים לבניין המערכת לא היה נחלתם של עובדי המקומון בירושלים בלבד. גם בבאר שבע שבדרום חוו מקרים דומים.

"כן, השבוע ניתקו לנו את המים. אחרי שכבר קרה שניתקו לנו את החשמל", אומר בשיחה עם וואלה! ברנז'ה דני בלר, סגן עורך "כל-בי", מקומון מעריב באזור באר שבע. העיתון נוסד בסוף שנות ה-70 כעיתון עצמאי ולפני שמונה שנים הוא נרכש על ידי "מעריב" והפך לחלק מרשת "זמן מעריב" לאחר שאוחד את המקומון "זמן הנגב". גם בלר הוא מוותיקי העובדים, והוא עובד במקומון מאז 1982. "יותר ממחצית חיי אני עובד בעיתון, שלושים שנה שאני עובד במסירות ומוציא את העיתון שמחובר לאנשים של באר שבע", הוא אומר.

החלטת אם לחתום על ההסכם שמציעה ההנהלה?

"קשה להחליט, אף אחד מאיתנו לא יודע מה יקרה איתנו גם אם ניקח את ההסכם. אז נקבל חודשיים של חסד, ואז מה? מה נעשה הלאה? זה מאוד קשה. לא רק התנאים - היו חודשיים שהמשכורות הגיעו באיחור, אבל בסופו של דבר הגיעו. הקטע היותר קשה זה שאנשים עם ילדים עומדים להיפלט לשוק שאין להם בו לאן ללכת. זו באר שבע, לא תל אביב".

"אין לנו את כמות כלי התקשורת שיש במרכז הארץ, ואין משרדי ציבור או אפשרות להשתלב במדיה אחרת. אנשים עובדים פה יותר מעשרים שנה, עיתונות זה מה שהם יודעים לעשות, בגיל שלנו להיות מפוטרים בתחום הזה זו מכת מוות".

מתי הבנתם לראשונה שהעיתון נמצא בסכנת סגירה?

"תמיד היו שמועות".

ומה עושים כשמגיעות שמועות כאלה?

"מה אפשר לעשות? אתה שם צמר גפן באוזניים וממשיך את העבודה. גם כרגע, לא קיבלנו כל הודעה רשמית ולא פוטרנו עדיין. וועד העובדים פועל מול ההנהלה ועושה ישיבות בנושא אבל קשה לנו להגיע אליהן כי הן מתקיימות בתל אביב".

הצגתם בפני הנהלת מעריב את הקושי? יש ניסיון למצוא איזו אלטרנטיבה?

"יכול להיות שהמנהלים שלנו פנו להנהלת העיתון, אבל אין ממש עם מי לדבר שם. הם לא רוצים את המקומונים בטענה שהם מפסידים. אנחנו באופן נקודתי עיתון שפוי בהוצאות שלנו, אבל אנחנו מבינים שמדובר בהחלטה גורפת של כל הרשת".

"אצלנו בבאר שבע אנשים אוהבים לקרוא פרינט, וכשאתה מוציא מקומון אתה מראה לקוראים גם את הצדדים הפחות מחמיאים של העיר ולכן אתה לא צובר חברים", בלר מוסיף. "אתה עובד, עובד קשה, לפעמים 14 שעות ביום שלפני הורדה לדפוס ואז ביום אחד אומרים לך זהו - אתה לא מוציא עיתון יותר. אין לי מילים לתאר עד כמה זה קשה".

ב"אחוזת הירש" המוציאה לאור את רשת "זמן מעריב" נמנעים מלהתייחס באופן פומבי למצב המקומונים ולתהליכי הסגירה של הרשת, וגם הפעם הם בחרו שלא להגיב לדברים.

עוד בנושא:
זמנך עבר: יואב צור סופד ל"זמן מעריב"
עובדי ההפצה של מעריב: "ניסינו הכל, עכשיו הולכים הביתה"
חברת ההפצה של מעריב תיסגר: 450 עובדים יפוטרו