"יש מבקרים שחושבים שכל מה שמשודר זה חרא. אני מאד אוהב טלוויזיה"

שלוש וחצי שנים עברו מאז עזב מורן שריר את מגזין "רייטינג" המנוח באמירה "ביי לוזרים", ובמהלכן הצליח לבסס את מעמדו כמבקר הטלוויזיה העוקץ ביותר כיום בתעשייה. בשפה רהוטה וחדה וטקסטים קצרים ועשירים שריר חווה מדי בוקר את דעתו לא רק הפריים-טיים הישראלי, אלא גם על החברה שצופה בו ועל התעשייה שמייצרת אותו.

עורך חדשות 2 גיא סודרי בראיון מיוחד: ”קידום הזכייניות? הכי חשוב שלא יתערבו לי בביבי וביאיר ובקוטג’"

גם הביקורות שלו עצמן זוכות לביקורת מצד המבוקרים, והוא כבר הספיק להסתכסך עם תמר איש שלום, להתנצל התנצלות כפויה בפני חברת החדשות של ערוץ 2, ולפגוע ברגשותיו הדתיים של עמית סגל. לטובת שיחה עם וואלה! ברנז'ה קם מורן שריר מכורסת הטלוויזיה, ומתיישב לראשונה מאז נכנס לתפקידו על כורסת המרואיין.

נתחיל דווקא מאקטואליה: ענת קם השתחררה השבוע. שמח?

"כן. ענת קם היא חברה. ביקרתי אותה הרבה במעצר הבית שלה. היא הייתה מאד בודדה. היינו רואים טלוויזיה, מרכלים. מה שאנשים עושים".

היא הייתה בדיכאון?

"התנאים עצמם היו לה מאד קשים. רוב הזמן היא הייתה צריכה להיות עם מלווה, וזה היה קשה. אם אני הייתי צריך אני במקומה הייתי בוכה כל היום, אבל לא ראיתי אותה נשברת. אם מישהו מהאנשים שאני מכיר היה יכול לעבור את זה זה היא. אני חושב שיש לה מעין ניתוק רגשי ששירת אותה גם במצב הזה וגם לפני כן כעיתונאית – שהיא הלכה עם האמת שלה מבלי להסתכל לצדדים".

פורסם שהיא רוצה לחזור לתחום.

"לצערי, אני חושב שתהיה לה בעיה גדולה בענייני העסקה בכל מקום".

למה, אולי ירצו אותה כגימיק.

"תלוי למי ולמה. אולי כן, אבל אני מניח שהיא לא רוצה להיות פובליציסטית אלא ריפורטרית".

לכתוב ב"הארץ" זה אומר מראש תקרת זכוכית של מספר קוראים מאד מוגבלת. לא מבאס?

"זה שיש פחות קוראים זה ברור, וכל אחד רוצה שיקראו אותו כמה שיותר. אבל מעבר לחופש הביטוי יש יתרון מאד גדול ב"הארץ" שזה לא רק כמה קוראים יש לו אלא גם מי הם. בתוך התעשייה מאד קוראים את "הארץ", ואפילו מתייחסים ביתר חשיבות, בגלל המעמד המאד מסוים שיש לעיתון הזה. אבל הפידבק המידי שלי הוא לא רק אצל החברים, הברנז'ה והפייסבוק – אלא גם נניח, אצל חברים של ההורים שלי, שאלו האזורים האחרים המוחלטים. אנשים מבוגרים יותר שגרים בכלל בפריפריה, שגם מהם אני מקבל פידבקים מאד לא תל אביביים ברנז'איים, ואני רואה שזה מגיע משם, כלומר – גם שם קוראים את העיתון".

אם היו מציעים לך לעבור ל"ידיעות אחרונות"?

"אני מאד קנאי לחופש שלי, ומהבחינה הזאת אני מאד מרוצה ב"הארץ". יש דברים שאני יודע שלא היו עוברים במקומות אחרים".

כמו?

"כתבתי על "שביתה" של רני בלייר, שהיה לו שיתוף פעולה עם העיתון. בכלל לא ידעתי על השת"פ, וקטלתי אותה. כתבתי שהיא מלאכותית, מזויפת ומלאת חשיבות עצמית. אף אחד פה לא חשב אפילו להגיד לי דבר על זה. תחשוב אם דבר כזה היה עובר בעיתון אחר שיש לו שיתופי פעולה עם HOT או yes או ADD או אחרים".

לצד תפקידו כמבקר הטלוויזיה של העיתון, שריר משמש גם כסגנו של מייקי דגן - עורך מוסף השבת.

יש תחושה שבשינוי האחרון שעשיתם במבנה המוסף, במקום לנסות לקרוץ לקהלים חדשים, החלטתם להשתעבד סופית לאלו שלכם. לסגנון הטיימאאוטי, התל אביבי המקומוני.

"אני מקבל את הביקורת, אבל לא את הנחת היסוד. אתה מדבר על דברים שנכנסו למוסף לפני מהפכים שלמים שהיו כבר שנים אחורה, שהייתה להם מטרה אחת: להכניס את הקורא אל המוסף במקום להפיל עליו את התחקיר על ההתחלה. זה התחיל בשיבוץ של "תוצרת הארץ" בהתחלה, ובטקסטים קצרים. יש כתבות של "תופעה" ויש תחקירים. זה מאד לא מקומוני".

אני מדבר על התמקדות בנושאי לייף סטייל. על ויתור על היומרה לקבוע סדר יום.

"ראיונות עם שחקנים ודוגמניות יש דווקא פחות. כל מיני תופעות וכתבות עומק מקבלות היום במה הרבה יותר רצינית. אתה טוען שיש פחות תחקירים, אבל כתבות כמו המוות שעושים ברבנות ובמשרד הפנים לזוגות מעורבים, אלו דברים ששמו על סדר היום נושאים שלא היו שם בחוץ".

מבקרי טלוויזיה נחשבו מאז ומעולם לאנשי טלוויזיה מתוסכלים. אמרו שרצית לעבוד ב"ארץ נהדרת".

"קשקוש מוחלט. עבדתי ב"ארץ נהדרת" עונה אחת קצרה שעשו במיוחד בשביל הבחירות. היו לי עוד כמה הרפתקאות בטלוויזיה כמו "טופי והגורילה" שהייתה די שנואה וכשחושבים על זה אולי בגלל זה אני מבסוט ממנה. בין "רייטינג" ל"הארץ" עבדתי חודשיים בקשת ובמאקו. ובניגוד למה שאנשים כמו רן שריג אומרים, בין קיבלתי גם הצעות נוספות וסירבתי".

למה לא רצית להמשיך?

"בעיני לעבוד בטלוויזיה זה הרבה יותר מתסכל. אני רגיל, למעשה כל מי שכותב בעיתון רגיל, למיידיות של היציאה של מוצר, שמה שמלווה לזה זה חופש גדול. שזה דבר שמאד חשוב לי בהרבה מאד דברים בחיים. שאתה כותב משפט ב-22.00 וב-6.00 בבוקר הוא מודפס מחוץ לדלת, והוא לא עובר תהליך מסרס. בטלוויזיה מטיבה, גם בגלל שמושקע בה הרבה יותר כסף, המוצר צריך לעבור הרבה יותר ידיים, אוזניים, פיות, אינטרסים ופונקציונרים שצריכים להצדיק את המשכורת שלהם ומוסיפים דעה. הם מנסים שלא להרגיז אף אחד ודברים שלפני 20 שנה היו עוברים בערוץ 2 היום לא עוברים, ודברים שאני מצליח להעביר בעיתון אולי לא היו עוברים שם".

"אם הייתה מגיעה אלי הצעה מעניינת מהטלוויזיה עם מידה יפה מאד של חופש יצירתי, בטח, למה לא? אבל כרגע, כצופה, אני לא רואה את זה קורה".

אתה גם לא אוהב להופיע בטלוויזיה.

"נכון. מעבר לזה שאני אולי לא הכי טוב בזה, ברגע שהתחלתי לבקר, חתכתי - כי חשבתי שיש כאן בעיה אתית, שאני אכתוב על תוכניות ואשתתף בהן. מלבד זאת, אני לא חושב שאני כל כך טוב בזה".

אפשר לעשות גילוי נאות, או להשתתף בתוכניות כמו "תיק תקשורת".

"נכון. "תיק תקשורת" זו תוכנית אקס טריטוריאלית, אבל באמת שלא דחוף לי. הופעתי כמה פעמים, זה לא היה מדהים. מה שנחמד זה כשמזמינים ואתה מסרב, לראות מי מגיע במקום".

תן דוגמא.

"בתחילת דרכי, כתבתי ביקורת שאני מתחרט עליה לחלוטין על נשים בהריון (שריר כתב כי נבהל מדמותה של עו"ד סיגל פעיל שהייתה בהריון על מסך הטלוויזיה, עורר עליו זעם רב, ואף זכה לטור תגובה של תמר איש שלום במאמר משלה בעיתון ד. ו.) ואז גיליתי להפתעתי שמי שהחליף אותי בפאנל ודיבר בשמי הוא לא פחות מרענן שקד, שמעולם לא פגש אותי ולא החליף איתי מילה. זה היה משעשע".

רן שריג, תמר איש שלום, רשף לוי – דודו טופז ז"ל היה אמנם לפניהם, אבל אתה רואה איזו הרמת ראש של המבוקרים על המבקרים? זו הרשת שמנגישה יותר, או שיש כאן אובדן אמון במוסד הביקורת?

"גם וגם. יש כאן דבר טבעי. פעם אנשים כתבו מכתב, וזה באמת יצא פוצי ונודניקי, היום אנשים שמתרגזים כותבים סטטוס בפייסבוק. ואני לגמרי מבין אותם. אני לא הייתי שמח לקום בבוקר ולקרוא שמישהו חושב שאני עושה עבודה מחורבנת. וזה משהו שיושב לי במאחורה של הראש. יש להם היום כלים לענות חזרה".

אם ככה, גם "קשת" ענתה חזרה, לאריאנה מלמד.

"המקרה של אריאנה מלמד הוא שונה, כי אם הכלי שלך הוא פייסבוק זה לגיטימי, אבל אם אתה זכיינית חזקה שמשתמשת בכוחות העצומים שיש לה נגד מבקרת טלוויזיה, זה פחות לגיטימי ומוציא אותה (את קשת ד. ו.) קטנה".

אני מדבר על נושא עקרוני. היכולת של אנשים שהם מראש חזקים ומצליחים (ולכן הם בטלוויזיה), לקבל ביקורת.

"תראה, אנשים מאד גאים במה שהם עושים. אני יכול להבין בן אדם מאד פגוע שרוצה להחזיר. זה יכול להיות לא אלגנטי או גס רוח או אלים, אבל זה חלק מחוקי המשחק. אתה מצפה שאני, שהכנסתי לו ראשון, איעלב שהוא החזיר לי?".

אז חוץ מהטקסט שעורר את תמר איש שלום, על מה אתה מתחרט.

"לא הרבה. אולי על צביקה יחזקאלי, שבתקופת מהפכת "תחריר", כשהאירועים היו תמיד בשישי ובדיוק הוא התחיל לשמור שבת, הייתה לי ביקורת חוזרת על ערוץ שיש לו פרשן בכיר שנעדר כל שבוע מהאירוע הכי חשוב בתחום הסיקור שלו. אז אולי יכולתי פחות להיטפל כל יום ראשון לנקודה הזו כי הייתי צריך להיות יותר רגיש לכך שהוא עובר תהליך אישי".

זהו?

"אני גם מתחרט על זה שהחמאתי בהתחלה יותר מדי לשי שטרן. כשראיתי כשגם שהוא קיבל טוק-שואו בפריים טיים והוא עדיין נשאר במקום הבטוח שלו. גם אין לו יכולת של מכה שנייה, זה לגמרי טקסטים שהוא הכין בבית".

לא כי הוא יורד על חלשים?

"יותר מזה, גם כשהוא מדבר עם חזקים, הכוח הוא הרי אצלו כי הוא עורך את זה ככה שהוא יצא השנון הם הטמבלים".

למה אתה מתחרט על הטור על הנשים בהריון?

"כי לא צדקתי, כי זה היה ילדותי, וזה היה ומפגר. הבנתי שזה לגיטימי להראות נשים בהריון בטלוויזיה. אולי כי התבגרתי והתחלתי לבייץ בעצמי".

מה עם הטור על החנוכיה שעורר הרבה הדים, לא מתחרט?

"ממש לא. עשו מזה הרבה עניין אנשים שאו לא הבינו מה כתבתי או באופן מכוון סובבו את זה לכיוון אחר".

יש לאנשים האלה שם. עמית סגל.

"זה בסוף נהיה הרבה אנשים. אני לא רוצה להתייחס אליו אישית כי אני עדיין אמור להמשיך לבקר אותו. כבר כתבתי עליו בעבר ויכול להיות שגם זה קשור למה שכתבתי עליו. בכל מקרה, גם אם לא מסכימים להנחה, אני כתבתי ביקורת מאד עדינה ומנומקת, והתגובה הייתה מאד מתלהמת, צעקנית ואלימה שסובבה את זה לכיוון אחר לגמרי שרק יכולה לאשר את מה שכתבתי מראש ולהעיד על חוסר ביטחון של מי שטוען אותה".

אבל אתה מבין את הקושי של אנשים לקבל ביקורת שחורגת מהגבולות של ביקורת טלוויזיה ומתחילה לדבר על החברה. יש כאן ז'אנר די חדש של ביקורת אקטיביסטית.

"זה נראה לי בסיסי. ככה אני חושב שצריכה להיות ביקורת טלוויזיה. למה שאנו רואים על המסך יש משמעות פוליטית-חברתית. לכתוב על איכות התאורה זה לא מעניין ולא חשוב. אני אדם עם דעות והשקפת עולם וברור שזה יהיה בתוך הטקסט. אנשים צריכים לדעת שאם הם רואים בחדשות בערוץ 2 מרואיין מסוים, זה לא רק בגלל שלא הצליחו לתפוס אחר, אלא כי גם כאן יש תפיסה מסוימת. אני רק יכול לשמוח שאני עובד בעיתון שלא רק מקשה אלא גם מעודד את הכותבים שלו לפרוש את השקפת עולמם".

נצא רגע החוצה: מופעלים עליך לחצים מצד מחלקות היח"צ של הזכייניות, מהיוצרים?

"אני יכול לספור על כף יד אחד כמה התקשרו אלי אחרי פרסום בשביל לכעוס. היה אולי טלפון אחד ועוד כמה הודעות בפייסבוק ובסמסים".

זו אמירה מנחמת, לא?

"לא ממש. המצב הוא איום ונורא. דווקא כמבקר, באופן פלאי זה פחות נוגע בי".

כי הם מבינים שאלו הם חוקי המשחק?

"יכול להיות. תראה, יח"צ הוא תחום בלי אתיקה, אבל למבקרים אולי נותנים קצת יותר ספייס. יכול להיות שאני נותן להם יותר מדי קרדיט, בעצם אני בטוח נותן – אבל ייתכן שהם מבינים שמבקר צריך להיות לא תלוי ונתון לכמה שפחות השפעה ולכן נותנים אותו. אני מקבל מהם דיסקים לצפייה מוקדמת אם יש, לא יותר. ברור מאליו שהם מבקשים לפני, אבל זאת העבודה שלהם".

אז יש לך שקט, הרבה יותר מאשר נניח לריפורטרים.

"מאד. היו מעט מאד מקרים שפנו אלי, גם מתוך העיתון וגם מבחוץ".

אתה תומך במאבק היוצרים?

"אני חבר תל"י, אפילו קיבלתי מהם צ'ק של 15 שקל בערך. אני לא פעיל במאבק גם כי אני קצת עצלן מטבעי, אבל גם כי אני שם קו אתי של לא להתערבב יותר מדי עם יוצרי טלוויזיה, אבל מבחינה עקרונית אני לגמרי תומך במאבק".

איך הולך יום העבודה שלך מבחינה פרקטית.

"אני ארבעה ימים במערכת בשביל המוסף, דבר שמציל אותי כי אחרת הייתי כל היום מול הטלוויזיה והייתי משתגע. מה שכן, אני נוהג להפריד בין הדברים. את תוכניות הבוקר אני מקליט אבל ללא ספק עם הזמן אני מכוון יותר לפריים טיים. יותר קל לכתוב על תוכנית בוקר עילגת מאשר על תוכנית פריים טיים, אבל יותר חשוב לכתוב על הפריים טיים ועל החדשות".

למה בעצם?

"כי יותר אנשים רואים את הפריים טיים והם רוצים לקרוא על מה שהם ראו. באופן טבעי זה יותר משפיע. בשנים האחרונות יש בישראל התכנסות של רוב התוכניות והמשאבים השיווקיים לפריים טיים ובשאר היום יש מדבר. במהלך היום יש רצף של תוכניות מאד זולות כמו קובי מחט עם קואוצ'ר וקובי מחט עם רופאה והרבה שי גולדן".

איך אתה בוחר?

"אני משתדל לעשות שקלול של מה שבעיני חשוב. אם יש תוכנית שהשקיעו בה רבה כסף והרבה אנשים צפויים לצפות בזה, אז כדאי להתייחס לזה כי זה אמור להשפיע על הרבה אנשים".

אז השיקול הוא מסחרי.

"לא בהכרח. יש כאן שקלול. יש תפיסה שאומרת שאם היה גמר "אקס פקטור" אז אני חייב לכתוב על זה, אז אני לא מחויב לשיטה הזו. אחרי הגמר הרביעי של "כוכב נולד" לדוגמא, נמאס לי מלשתף פעולה עם האירועים האלה, מצד שני, אני משתדל לא להיות אוטיסט או דווקאי בבחירות האלה, אבל גם לא מרגיש מחויב למאמצים של הזכייניות. לעומת פעם שכתבתי הרבה יותר על סרטים תיעודיים או על תוכניות נידחות בערוצים נדחים, אני כותב היום הרבה יותר למיינסטרים. בפריים טיים יש המון כוח, אם נעשה עוול בפריים טיים יש לו הרבה יותר תהודה ולכן הוא גדול יותר".

יכול להיות שפשוט התבגרת?

"אני כן חושב שאני יותר אחראי משהייתי, אבל אני לא בטוח שזה ההסבר. יש לפעמים החלטות שהן לא מובנות מעליהן ושהן חשובות ומודעות. כשאובמה הגיע לביקור בישראל, ואפילו קוראיי וחבריי בלב תל אביב צפו בסיקור שלו, אני כתבתי על פרק סיום העונה של "גירלז". הייתה כאן אמירה שאני עומד מאחוריה. מבחינה טלוויזיונית, הפרק הזה חשוב יותר ומשפיע יותר מבחינה תרבותית".

מי מבקר הטלוויזיה הטוב בארץ כיום?

"שאלה קשה. אין איזה מבקר שאני נורא אוהב. אני לא כל כך קורא ביקורות אחרות מלבד מיה סלע".

אף אחד?

"כשחושבים על זה, לתוכנית "מה נסגר" היו הערות ואבחנות על טלוויזיה שקינאתי בהן לגמרי. לקרוא לקובי מחט הרובה של קשת – שממלא את כל הסדקים – זו אמירה גאונית".
"בלי קשר, תשמע. יש ז'אנר של מבקרי טלוויזיה ששונאים טלוויזיה. הם חושבים שכל מה שמשודר זה חרא, שהצופים כולם מטומטמים ושמגיע להם פרס נובל על זה שהם נאלצים לשבת כל ערב מול הזוועה הזאת. אני מאוד לא מסכים עם הגישה הזאת. זה נכון שיש הרבה טלוויזיה איומה ואני שמח על כך - אחרת לא הייתי נהנה מהעבודה שלי. אבל בבסיס אני אוהב טלוויזיה וצופה בטלוויזיה גם כשאני לא עובד. אני חושב שזה בעייתי מאוד לסקר ענף ולבוז לו באופן גורף. לשמחתי הגישה הזאת היתה יותר פופולרית בעבר ויחסית נעלמה אבל עדיין יש נטייה טבעית של מבקרים להשתפך על כל מה שמשודר בערוץ 8 וביס דוקו ולבוז למה שמופיע בערוץ 2 בגלל שזה תחת הכותרת "ריאליטי" או "סיטקום". זה אוטומטי, זה לא מעניין, ומעיד על חוסר עניין בסיסי בטלוויזיה".

טקס פרסי הטלוויזיה שהיה בסוף השבוע – אתה מסכים בגדול עם הבחירות?

"קצת מגוחך להתייחס לטקס פרסי הטלוויזיה כי פרסי הטלוויזיה הם די מגוחכים. אין פה תעשיית טלוויזיה מספיק גדולה, מגוונת ומבוססת בשביל שטקס כזה ייראה רציני. אז אני יכול להסכים עם חלק מהבחירות כי "שטיסל" מצוינת ו"הפרלמנט" היא תוכנית קומית אדירה אבל כמה תחרות הייתה להם? ובכלל, מבחינה אסתטית, טקסי פרסים בארץ זו בדיחה".

איך אתה מסביר את העובדה שיש כל כך הרבה יוצרים ותסריטאים מוכשרים שזה המקצוע שלהם, ובסוף מה שרואים בפריים טיים אלו סדרות של אסי עזר ונאור ציון?

"אני מפריד בין נאור ציון לאסי עזר כי נאור ציון בעיני הוא יוצר סופר-מעניין עם אינטגריטי אמנותי וקו משלו. גם אם לפעמים זה יוצא קצת נלעג, נהנים ללעוג לו יותר ממה שמגיע לו כי הוא בא עם סטיגמה של סטנדאפיסט פו?שט. "להיות איתה", זה כמו רומן בהמשכים מ"מעריב לנוער". אבל מעבר לדוגמאות הספציפיות האלה, הסיבה שלא נותנים לאנשים מוכשרים להתבטא בטלוויזיה היא פחדנות כלכלית שמובילה לשמרנות יצירתית. פוחדים שהסדרות שלהם יפסידו כסף וכשכבר כן לוקחים אותם לעבודה, מסרסים אותם ולא נותנים לכישרון שלהם ביטוי. זה מדכא".

אז מאיפה מגיעה ההצלחה של הפורמטים הישראליים בחו"ל?

"אחת הסיבות שפורמטים ישראליים מצליחים בחו"ל היא שממציאים פורמטים קודם כל כדי למכור אותם לחו"ל כך שהמחשבה מכווינה אותם לשם. קשת, למשל, לא מתעניינת בקהל הישראלי - מעניין אותם רק למכור פורמטים. אם יש פראיירים שקנו את "הכוכב הבא", אז אפשר למכור הכל. אחרי זה, כדי להסוות את הזנחת הקהל הישראלי, קשת יגידו שהם "הצעידו קדימה את הטלוויזיה הישראלית". כמו שמעון מזרחי שהחריב את הכדורסל בארץ ואוהב להגיד שמכבי מביאה כבוד לספורט הישראלי בחו"ל".

מה אתה חושב על "ישראל היום"?

"ישראל היום זה עיתון שהוא לא בהרבה שונה מאחרים שתלויים ומונעים מאינטרסים, שם הכל קצת גס יותר, בולט יותר וחסר בושה יותר – אבל במהות זה לא שונה מכלי תקשורת אחרים".

כולל "הארץ".

"לא מסכים".

הצבא של שוקן מתברר, עושה את עבודתו נאמנה. מה הצורך לגונן כל כך על העיתון שאתם עובדים בו. על דה מרקר לא מופעלים אינטרסים?

"אינטרסים ברור שיש, וגם אג'נדה. אבל אם תשאל את "ידיעות אחרונות", הם יגידו לך שהם עיתון נטול פניות. עיתון עם השקפת עולם זה דבר לגיטימי ורצוי, ובגלל זה אני מעריך יותר את "מעריב" תחת "מקור ראשון" שאומרים במה הם מאמינים. כשאתה נכנס ל"מעריב" ול"הארץ" אתה יודע לאן אתה נכנס ומה אתה מקבל".

אתה לא שחוק?

"יחסית לכמה שהבהילו אותי לפני, לא. מהצד זה נראה לי פסיכי, אבל מבפנים זו פשוט עבודה. יש פה מיומנות שעם הזמן משתכללת ובהתחלה זה היה יותר קשה. אני מנסה למנן, לא רק מבחינת התוכניות אלא גם מבחינת הטון. אחרי ביקורת נוקבת וצדקנית אני משתדל לכתוב משהו הומוריסטי".

אני רואה שאתה מנסה לגוון עם "הפסקת פרסומות".

"נכון, אני מנסה לגוון גם לעצמי, אם זה ציטוטים של אורנה דץ בלי אף מילה שלי, או טקסט מומצא לחלוטין של רפי רשף על אריק איינשטיין שאחריו היינו צריכים לפרסם הבהרה, כי הצופים לא הבינו וחשבו שזה הוא באמת".

יש מישהו בעיתונות בכלל שאתה קורא ומתקנא בו?

"ניסן שור, אבל זו לא חוכמה הוא חברי הטוב".

אז מי חוץ ממנו?

"אלון עידן ועידו קינן – שלא במקרה גם הם חברים שלי. עידוק הוא אחד הכותבים הקומיים הטובים ביותר לדעתי, ואלון, הוא אחד האנשים הטובי לב שאני מכיר במקצוע – וזה ממש לא ברור מאליו בתחום שלנו. אנשים בבניין (בית מערכת "הארץ" ד. ו.) נכנסים אליו כמו לסשן פסיכולוגי. אני בפירוש יכול להגיד שבזכותו אני כותב טוב יותר".

למה?

"כי הוא ממש שונא קלישאות ואני מוצא את עצמי לא פעם משתמש בכל מיני משפטים ואז מוחק אותם, כי אני מבין שהן הנחות יסוד מפגרות שאחרים קבעו, ושאין שום סיבה שאני אתייחס אליהם. נניח, "יום אחד בהיר". למה בהיר, למה לא חשוך או מעונן?".

פייסבוק. יש לך יחס אמביוולנטי אליו. כתבת שיש שם דעות משעממות של אנשים משעממים אבל אתה גם שם.

"אין לי שום בעיה עם הפייסבוק, אני בעד. יש שם ים של שיט, אבל יש גם פנינים, צריך פשוט למצוא אותן. אין לי שום משנה נגד זה, אני לא רענן שקד שמגלה עכשיו את סוד הרשתות לעולם".

ל"הארץ" יש ממש אובססיה לברלין. מתי פעם אחרונה היית שם?

"לא הייתי אף פעם, ובדיוק השבוע דיברתי עם חבר על זה שאני כבר לא יכול לנסוע".

אז יש לנו כותרת. איך זה קרה?

"בדיוק. אנשים לא מאמינים לי, ועכשיו אין לי ברירה אלא לשמר את התדמית. אני כבר לא יכול לנסוע. תחשוב שאני אגיד לאנשים שאני נוסע לסופ"ש לברלין הם ישר יגלגלו עיניים".

בוא נעשה מבחן אסוציאציות. אני זורק, אתה עונה:

אנשים – "ביטאון של קשת".
ארץ נהדרת – "מכבי תל אביב כדורסל".
חי בלילה – "פחות".
ישנן בנות – "פאן".
2 על 2 – "אוננות".
אבי ניר – "טייקון".
רפי גינת – "טייקון פחות מוצלח".
רוז מאקס פקטור – "חמודונת".
איילה חסון – "מקושרת מדי".
אלוף בן – "מנהיג דגול".