עורך בכיר (בגוף שבהחלט ניתן להגדיר אותו - מתחרה בחדשות 13), אמר השבוע בשיחה סגורה, ביושר, כי הביקורת על ההחלטה לשלוח את ראש דסק החוץ של חדשות 13, גיל תמרי, למכה היא חוכמת הבדיעבד, וסביר שבזמן אמת - בהינתן הרקע, הרעיון והעיתוי הנכון - היה פועל באופן דומה. את הדברים אמר הבכיר לפני שהפרשה - שהחלה בביקורת קשה של אלפים בעולם המוסלמי (למרבה המזל, בינתיים רק ברשתות החברתיות) הסתבכה עוד יותר.
בסוף השבוע פרסמה משטרת מכה הודעה על פתיחה בהליכים משפטיים נגד אזרח החשוד שסייע ל"עיתונאי לא־מוסלמי בעל אזרחות אמריקנית" כך לפי הגדרתה, להיכנס לעיר מכה, בניגוד לחוק ולשלטי הדרכים האוסרים במפורש כניסת מבקרים לא־מוסלמים. שמו של תמרי, או העובדה שהוא ישראלי שפועל בעבור אחד מכלי התקשורת המרכזיים בישראל, לא הוזכר בהודעה, אך משטרת מכה ציינה כי פרטי העיתונאי ש"ביצע את הפשע" הועברו לפרקליטות המקומית. ההסתננות הבלתי חוקית שנדמה כי הדיה שככו במעט, חזרה לתפוס כותרות בעולם הערבי.
ראשית, חייבים להזכיר שתמרי הוא עיתונאי רב זכויות. תמיד במקום ההתרחשויות, בדר"כ לבד - ולא ברור האם זאת החלטה או רעיון שלו או של המערכת. יחד עם זאת, בדיעבד או לא, קשה שלא לתהות האם וכיצד לא לקחו בחברה את מנעד התוצאות האפשרויות להחלטה לשלוח את תמרי אל מול התועלת העיתונאית והציבורית שיש בה.
תגובתם בשבוע שעבר לשערורייה הדיפלומטית שעוררה ההסתננות חושפת שכלל לא בטוח. "ביקורו של עורך חדשות במכה הוא הישג עיתונאי חשוב...", כתבו בחברה, ואמנם התנצלו אך הבהירו כי "סקרנות עיתונאית היא נשמת אפו של מקצוע העיתונות. האני מאמין העיתונאי, מושתת על הגעה לכל מקום ותיעוד הדברים ממקור ראשון".
אבל האם סקרנות בלבד שווה את התסבוכת? לא מדובר באזור מלחמה, אסון או מחלות. האם באמת, מעבר למציצנות וסקרנות - ערכים חשובים ללא ספק, אך ישנם חשובים מהם -בשיחה עם נהג מונית ממכה (שכרגע יושב בבית המעצר) יש ערך עיתונאי ששינה במשהו את ההבנה של הישראלים את האזור (המצולם גם ככה 24/7), גם אם ישראל וסעודיה מתכננות לדרג את מערך היחסים הדיפלומטי ביניהן.
כפפה ליד הישראלית
כולם יורדים על תמרי, וזה מתבקש בגלל עצמת התגובות אליו בעולם המוסלמי, אבל חייבים לומר ביושר שהסיטואציה בה כתב/ת נשלח למקום "מסוכן" (שלעיתים כלל אינו מסוכן יותר מהאזור ממנו הוא עצמו מגיע), בעוד המערכת בוחרת להציג את עצם הגעתו כ"סיפור" - הוא ז'אנר שלא הומצא בחדשות 13, ואולי הגיע הזמן לשים עליו זרקור.
תזכורת קצרה רק מהחודש האחרון: יואב לימור ואלון בן דוד נסעו לערב הסעודית כדי לראיין נהגי מוניות ולהצטלם בשוק, כתב חדשות התאגיד, איתי שיקמן, נסע כדי לחשוף באומץ שהוא חושש ברחובות סעודיה, ושליח מאקו כרמל לוצאטי דיווח בשידור חי שהוא הפר את חוקי הוויזה של הסעודים.
הז'אנר מתלבש על הישראליות למודת הקרבות והמשועבדת למאצ'ואיזם צבאי כמו כפפה ליד. הוא נפוץ בשגרה - כמובן, אצל הכתבים והפרשנים לענייני ערבים, צבי יחזקאלי, בן דוד ואחרים, אבל לא רק; עורך ישראל היום לשעבר בועז ביסמוט, עוד הרבה לפני שחלם שיערוך עיתון, היה בין מייסדי הז'אנר של "האירוע הוא אני", בשילוב תמונה שלו כחלק מהסיפור. לא תמיד היה מעבר לנוכחותו שום מידע שנחשף או הובא בפני הצופים, למעט אותו סלפי.
אני ואני ואני. דיווח בחדשות 12
למעשה, מה שתמרי עשה היה רק עוד חוליה מתבקשת בשרשרת של ז'אנר "תראו, עיתונאי יהודי במדינה מוסלמית". ישנם כמובן יוצאי דופן וחריגים, שנוסעים לשטח מסוכן ומביאים גם ערך מוסף אמיתי או מסקרים חדשות. בן סמואלס מהארץ, גילי כהן מתאגיד השידור ויעקב מגיד מטיימס אוף יזראל הם רק חלק מהם.
למרות שבישראל תופעת "הסיפור הוא אני" הפכה לז'אנר של ממש, לא מדובר בתופעה ישראלית, ובמקרים רבים ישראל נחשבת אף היא ל"אזור מסוכן". מספיק לראות את הנטייה של כתבי רשת פוקס ללבוש אפוד מגן סקסי ומיותר לגמרי בכל שידור מתל אביב. אבל גם שם מדובר לרוב בדיווחים אמיתיים ולא בשיחות "אווירה" עם נהגי מוניות.
עידן בו אפילו רשת CNN לוקחת שני צעדים אחורה מסגנון ה"ברייקינג ניוז" שמאלץ את גופי התקשורת לקחת חלק במרדף שלעיתים הופך למגוחך על חדשות שאינן חדשות, הוא עיתוי מצוין להתחיל גם פה את השינוי.