בשבוע שעבר פרסם הפרשן תום פרידמן מאמר ב"ניו יורק טיימס", וקרא לנשיא ג'ו ביידן לתת קצת "אהבה קשוחה" לישראל. הוא תיאר את המצב הפנימי אצלנו כמאבק על כוח ולא על מדיניות. כלומר - בניגוד למה שקרה סביב הסכמי אוסלו, הפעם המאבק הוא על איזו מחצית מהמדינה תקבע למחצית השנייה איך לחיות. לדעתו, ישראל עלולה לאבד את הערכים הליברליים שמחברים אותה לארה"ב ולהפוך למצודה קנאית תחת השלטון הנוכחי.
המאמר היה חריף וקשוח, רק מה - בימים אלה גם קשה לבקר את הביקורת בניו יורק טיימס על ישראל. הרי מחצית מהמדינה כנראה תסכים עם חלק גדול ממה שכתב פרידמן, ועל אחת כמה וכמה למעלה מ-130 אלף אזרחים מותקפי חרדה קיומית שהציפו את רחובות תל אביב, חיפה, ירושלים ובאר שבע במוצאי שבת. ואולי זהו הממצא החשוב ביותר שכדאי להתחיל איתו כשמסכמים מעקב שנתי, קפדני ויומיומי, אחר הסיקור של ישראל בניו יורק טיימס.
המסקנה המצערת היא שההטיה השלילית הקשה מושרשת בניו יורק טיימס, וזה לא באמת משנה איזו ממשלה מושלת בישראל. הרי במהלך מרביתה של 2022 משלה כאן ממשלת שינוי, שאיחדה מפלגות ימין עם מרכז ושמאל, והוסיפה לראשונה בהיסטוריה גם מפלגה ערבית אחת. לא היינו אמורים לקבל מחיאות כפיים מעיתון ליברלי בשנה כזו? אז זהו, שלא.
במהלך עשרת החודשים הראשונים של השנה קיבלה ישראל סיקור ש-51% ממנו היה שלילי, ורק 11% היה חיובי. ישראל אומנם מפולגת וחצויה, אבל השליליות מתקיימת כלפי כולנו ובכל קונסטלציה. אולי כדאי שנחדל לכמה רגעים מההתכתשות הפנימית ההרסנית שהפוליטיקאים שלנו התאהבו בה, ונבין שגם כשאנו רבים, אנחנו באותה הסירה.
הסיקור המוטה הוא רק הקומה הראשונה של הבעיה והיא בולטת לעין. הקומה השנייה מתעתעת משום שהיא בלתי נראית. לצד הסיקור, המחקר בדק גם את מה שלא התפרסם בניו יורק טיימס בנוגע לצד הישראלי של הסכסוך. כל אירוע כזה שהיה בעל מספיק חשיבות ופורסם בהרחבה על ידי כלי התקשורת המרכזיים בישראל, תועד. בנוסף, נבדק שהאירוע פורסם בלפחות שלושה כלי תקשורת ישראליים באנגלית (הארץ, ג'רוזלם פוסט, טיימס אוף איזראל, ynet וישראל היום), שפונים לקהל זר.
377 אירועים כאלו פורסמו בהרחבה בעברית, ו-272 מהם פורסמו באנגלית. מבין האירועים שפורסמו באנגלית - 63% היו איומים פלסטיניים על ישראלים. 22% היו איומים איראניים, בעיקר דרך שכנותינו הצפוניות סוריה ולבנון. 15% הנותרים נגעו בעיקר לגורמים בינלאומיים עוינים, ולאירועי אלימות פנים־פלסטיניים ששופכים אור על אופי ההנהגה שאיתה מצפים מישראל להיכנס למו"מ.
הצנזורה העצמית הזו צורמת במיוחד בשנה שבה אירועי הטרור הגיעו לשיא, שעלה אפילו על השיא שנרשם בשנת 2015. על פי נתוני שב"כ, מספרם הגיע ל-2,613, מתוכם 204 פיגועים משמעותיים (דקירה, דריסה, מטען או ירי). 472 פיגועים משמעותיים אחרים סוכלו ולא יצאו אל הפועל. המספרים האלו לא באו לידי ביטוי בניו יורק טיימס, על אף שפורסמו 152 כתבות שסיקרו את הסכסוך.
הדיווח הצטמצם רק לפיגועים רבי נפגעים, ולמרבה המזל - לא היו הרבה כאלה. אבל גם בדיווחים המעטים שהיו, המילה "טרור" לרוב לא הוזכרה, כמו גם שמות ארגוני הטרור שעומדים מאחורי ייזום הפעילות וההסתה, או הקשר שלהם עם איראן. עיקר הסיקור התמקד בהשפעת פעולות הלוחמה בטרור על הפלסטינים, כשמקביל לא נערך מעקב אחרי שרשרת האירועים הבלתי נגמרת מהצד הישראלי.
למעשה, הגרף שמציג את מספר הכותרות מציג את חוסר האיזון בסיקור הסיפור שלנו: מעשיה של ישראל מסוקרים בהרחבה ובביקורתיות אינטנסיבית, ואילו הסיבות למעשיה של ישראל כמעט לא מסוקרות בכלל.
הניו יורק טיימס דיווח בשנה החולפת על ישראל כאילו אין חמאס, אין ג'יהאד ואין חיזבאללה. הפער בגרף הוא כל כך גדול, שלרגעים זה יכול להצטייר כפייק ניוז או כשגיאה. אבל זה אמיתי. אלה המספרים.
עוד בוואלה!
הטון השלילי ניכר בסיקור לאורך כל השנה, כשמותה של העיתונאית שירין אבו עאקלה במאי ומבצע "עלות השחר" באוגוסט, נתנו את הטונים השליליים ביותר. אבל מעניין לציין שהחודש שבו ישראל קיבלה את כמות הסיקור השלילי הגדולה ביותר השנה, הוא דווקא נובמבר. חזרתו של נתניהו, מחוזק בסמוטריץ', בן גביר והחרדים, התחילה כפיגוע הסברתי עוד לפני שהממשלה הושבעה.
גם בינואר 2023 (אחרי שתקופת המחקר הרשמי הסתיימה) 14 מתוך 19 סיפורים על ישראל היו שליליים. החדשות הטובות הן שלאחרונה סוף סוף הוקדשה כתבה לאברה מנגיסטו שנמצא בשבי החמאס כבר שמונה שנים, מנותק מכל ארגון זכויות.
הממשלה החדשה אומנם מושכת אש, אבל בשנה שעברה, כזכור, שלטה כאן ממשלה לגמרי אחרת. העובדה הזו לא עצרה את הניו יורק טיימס מהשמטת מאות סיפורים על טרור פלסטיני; עשרות סיפורים על איומי חיזבאללה על שדות הנפט הישראליים; כל הכותרות על חוליות הטרור האיראניות שסוכלו בטורקיה; וכל הכותרות לגבי ההסתה לטרור פלסטיני שהשתוללה ברשתות החברתיות.
ברמת הפרשנות לאירועים, ה"טיימס" התעלם מהאסטרטגיה של חמאס לייצר שקט בעזה ולהעביר את הכאוס לגדה ולישראל, והזכיר רק באופן שולי את העובדה שאיראן היא זו שמפטמת את ארגוני הטרור. ה"טיימס" גם חזר באובססיביות על הטענות הפלסטיניות (כיבוש מ-1967, "נכבה" ב-1948), וזנח לגמרי את הטענות הישראליות (מאמצי השלום שנדחו שוב ושוב על ידי הפלסטינים, ובמיוחד ההתנתקות).
אפשר להאשים את הממשלה החדשה שהיא מייצרת אנרגיה תקשורתית רעה, שמקרינה גם כלפי חוץ וגורמת לישראל להיראות רע מתמיד. אבל צריך לזכור את הצד השני של המשוואה: גם אם הביקורת של ה"טיימס" על הממשלה החדשה נכונה, אין בכך הצדקה להשמטה מתמשכת של מחצית מהסיפור על הסכסוך. זו לא עיתונות אלא העלמת מידע מהקוראים. זה בדיוק מה שמבדיל בין כיסוי ביקורתי לגיטימי לבין כיסוי ביקורתי שפשוט מייצר שנאה.
אז איך דווחו האירועים שגרמו לסיקור הכי שלילי השנה? את סיקור מותה של שירין אבו עאקלה, למשל, קשה להסביר באופן הגיוני. האם מה שקרה בישראל גרוע יותר ממה שקרה השנה באוקראינה? כי באוקראינה נהרגו לא פחות מ-15 עיתונאים. האם אבו עאקלה חשובה משום שהייתה אזרחית אמריקנית? גם ההסבר הזה לא תופס כי חלק מהעיתונאים שנהרגו באוקראינה היו אמריקנים, ובארה"ב עצמה נרצח השנה עיתונאי, כשהחשוד העיקרי הוא פוליטיקאי מלאס וגאס.
בכל זאת - מתוך 65 עיתונאים שנהרגו השנה ברחבי העולם, רק 8 קיבלו כיסוי כלשהו בטיימס. מקרי המוות של כולם יחדיו קיבלו 16 כותרות, ואילו המקרה של אבו עאקלה קיבל 24 כותרות, שכללו תחקיר מיוחד ושלושה מאמרי דעה שכתשו את ישראל עד דק.
האם אבו עאקלה היא סמל לנושא החשוב של עיתונאים שנהרגים בתפקידם? נשמע כמו תירוץ טוב, אבל הדוח השנתי שמפרט את מקרי העיתונאים שנהרגו בעולם ב-2022 לא נמצא כמעניין מספיק לדיווח בניו יורק טיימס.
לגבי הכיסוי השלילי של מבצע עלות השחר - הוא אומנם התגמד לעומת מבצע "שומר חומות" ב-2021, ועדיין, יוזמת העימות יוחסה לישראל, ולא לפיגוע ההמוני שתכנן הג'יהאד האיסלאמי ושהמבצע בא למנוע; בתו בת החמש של בכיר ג'יהאד שנהרגה בהפצצה הוזכרה בכותרת נפרדת שלא הוזכר בה אביה; במקביל, לא הוקדשה כותרת לעשרה ילדים פלסטינים שנהרגו מרקטות כושלות של ג'יהאד; והאייטם היחיד שהתיימר להסביר לקוראים "מיהו הג'יהאד האיסלאמי" נראה כאילו הוזמן על ידי היחצ"ן של הארגון כי השמיט כל מידע לגבי השאיפות האסלאמיסטיות הרדיקליות או העבר הרצחני.
עליית ממשלת הימין סוקרה עם 34 כותרות שיועדו רק לנושא הזה. למען האמת - גם זה קצת אובססיבי. אחרי שבספטמבר איטליה בחרה בג'ורג'יה מלוני, ממשיכת דרכו של מוסוליני, פורסמו בטיימס שני מאמרי דעה בנושא והם לא היו שליליים כל כך. על ממשלת נתניהו ובן גביר, לעומת זאת, פורסמו 13 מאמרי דעה מאז בחירתה, 11 מהם היו מאוד שליליים.
ישראל מואשמת כל הזמן בתגובה בלתי מידתית למתקפות פלסטיניות, אבל מסתבר שיש גם סיקור בלתי מידתי למעשיה של ישראל. יותר מהכל - ללא סיקור נאות של הטרור והאיומים על ישראל, אין קונטקסט לשלושת האירועים האחרים: הטרור מסביר גם את מותה בשגגה של אבו עאקלה, גם את מבצע עלות השחר, וגם את חוסר היכולת של ממשלת השינוי להתמודד עם האירועים, ובעקבות זאת - את עליית ממשלת הימין.
ישראל רחוקה מלהיות מושלמת, ויש מקום לבקר אותה. אבל לאדם שלא גר כאן אין דרך להבין את התרחישים ללא המידע על הטרור, גם אם בדיעבד הוא יבחר שלא להצדיק אותנו.
לפני כשבועיים שלחתי את עיקרי המחקר במאמר מכבד, לא מתלהם, למערכת הדעות של הניו יורק טיימס. הצעתי לשתף את הקוראים שלהם בנתונים, במיוחד בהתחשב בכך שיפורסמו במאמר מדעי משותף עם פרופ' איתן גלבוע מאוניברסיטת בר אילן, והם סירבו בנימוס. חבל, אבל אפשר להבין אותם. הנתונים מביכים מאוד. איך מסבירים לקוראים, למשל, שמ-1 בינואר 2022 ועד 22 בינואר 2023, פורסמו בטיימס 13 מאמרי דעה שליליים על איראן נוכח מחאת הנשים והסכם הגרעין, אבל 19 מאמרי דעה שליליים על ישראל?
הפרופורציה לבדה בעייתית, וכשהיא מצטרפת להשמטות המידע - ישראל מצטיירת כמו המדינה הגרועה בעולם. צריך לזכור שאין להשוות בין הדרך שבה עיתון ישראלי דוגמת "הארץ" מתייחס לסכסוך, לבין עיתון זר. גם אם הארץ מבקר בחריפות ומסקר אירועים שליליים באופן מוגזם, הוא לא מתעלם מקיומם של פיגועים ואיומים, אלא מדווח עליהם במקביל. בניו יורק טיימס הקוראים מקבלים את הביקורת בלי לקבל מידע שמשקף את כל מה שקורה.
לכל אחת מהחלטות ההשמטה של הטיימס אפשר למצוא היגיון כלשהו, וברור שלא כל פיגוע חייב להיות מדווח. אבל צריך גם לראות את התוצאה המצטברת של סל ההחלטות הבודדות. לאורך זמן, סיקור כזה מביא לתפיסות שהופכות את היוצרות. כשמדווחים בהרחבה על הפרת זכויות אדם של ישראל, אבל מתעלמים מדוחות קשים על הפרת זכויות אדם ברשות הפלסטינית ובעזה - נוצרת תחושה שאלה מכבדות זכויות אדם ורק ישראל אינה מכבדת אותן.
כשמדווחים על מחבלים הרוגים כ"פלסטינים"; נמנעים מדיווח על התבססות חמאס במבנים אזרחיים כמו בתי ספר ובתי חולים; מתעלמים ממספר הישראלים ששהו במקלטים כי נורו עליהם 1,227 רקטות השנה; ונמנעים מלדווח על מהותו של הג'יהאד ועל הטילים הכושלים שנפלו בעזה והרגו מבוגרים וילדים - נוצר הרושם שארגוני הטרור חסים על אזרחים ואילו ישראל מטווחת אותם.
כשמדווחים באובססיביות על תקרית שירין אבו עאקלה ומדלגים על מצב חופש העיתונות בעזה וברשות - נוצר הרושם המוטעה שדווקא המשטר הישראלי הוא זה שמסוכן לעיתונאים.
המשמעות היא שליברלים רבים בארה"ב (וביניהם 70% מהיהודים) נחשפים למידע חלקי על ישראל, מה שמעצים את תחושת הריחוק ואפילו המיאוס שלהם ממנה. ברור שזה אינו הגורם היחיד להתרחקות בין שתי הקהילות היהודיות המרכזיות בעולם - גם למדיניות של ישראל בעשור האחרון יש לא מעט אשמה בתופעה הזו. השאלה היא אם עיתון כמו הניו יורק טיימס, או כל כלי תקשורת שהמוסר והמיעוטים חשובים לו, צריך לפעול כדי להעצים את התופעה הזו.
השבוע פרסמה הליגה נגד השמצה שמספר האמריקאים שמחזיקים בדעות קדומות אנטישמיות הוכפל מאז 2019, והגיע לרמות הגבוהות מזה עשורים. הסוכנות היהודית דיווחה על עלייה של 50% בתקריות האנטישמיות בקמפוסים מאז תחילת שנת הלימודים האקדמית. על פי ההסתדרות הציונית העולמית, מקרי האלימות האנטישמית התייצבו על מספרי השיא שנרשמו בשנה שעברה. משרד התפוצות צפוי לפרסם ממצאים דומים בשבוע הבא.
אין טעם להתבוסס בתיאוריות קונספירציה על אנטישמיות בעיתון ובוודאי שאין טעם לקבוע שכל מי שכותב בו הוא אנטישמי. זה מופרך. הניו יורק טיימס גם אינו האחראי הבלעדי על התופעות האלו, אבל הוא לא עושה שום מאמץ שלא לתרום להן. זאת בעצם הבעיה.
חוסר הפרופורציות מייצר תמונה מעוותת שמתכתבת עם תפיסות אנטישמיות ישנות, שבבסיסן מדברות על שליטת יתר וכוח יתר שמיוחס ליהודים. דבר דומה קורה עם ישראל. היא נתפסת כהרבה יותר חזקה ושתלטנית מכפי שהיא באמת, כהרבה פחות פגיעה. התגובות שלה לסביבה (גם אם הן מוטעות) מצטיירות כפעולות יזומות ללא סיבה.
העולם עובר הרבה תמורות. הרשתות החברתיות אפשרו לקולות מטורללים להשתלט על השיח הציבורי, וגרמו להקצנה שחלחלה גם למדיה המסורתית. גם ערוצי העיתונות האיכותיים נכנעים לקליקבייט ולפרובוקציות כדי להישאר רלוונטיים בעולם משתנה, והם פחות אחראיים ומאופקים משהיו פעם.
העיתונות צריכה להתאים את עצמה לעולם המשתנה, כי ככל שנעים יותר על רצף השינוי, גדלה הסכנה להתרחקות יתר. כלומר, לכך שהחוט שמחבר בין הדיווח לבין המציאות ייקרע ויתנתק. זו סכנה אמיתית. אני באופן אישי עקבתי אחרי הסיקור של ישראל בניו יורק טיימס במשך שנה שלמה שבה גם חייתי בישראל וחוויתי את מה שקרה פה, והתחושה שקיבלתי היא שהם מדווחים על יקום מקביל. לא על ישראל.