לא רק הקונספציות של הממשלה והצבא קרסו, אלא גם של התקשורת

עוד ייכתבו ספרים על התפקוד של התקשורת הישראלית, לטוב ולרע, במלחמת יום הכיפורים השנייה: על עיתונאים אמיצים שהפכו למחלצים ולמתווכים בין נפגעים ולכודים לבין כוחות הביטחון וההצלה; ועל הנהירה של הציבור בחזרה לטלוויזיה ואל הערוצים שאותם הוא תופס כמדורות השבט האחראיות.

מנגד עוד ידובר באירוע העיתונאי שנקרא האולפנים הפתוחים, כברירת המחדל שאין בלתה בתקשורת הישראלית: העצות של מומחים בשפה גבוהה, לא נגישה ולא מובנת, ההתנבאויות חסרות התוחלת והמפחידות, היעדר האתיקה הבוטה בכך שלובשי מדי מילואים הם במקביל גם פרשני המציאות באולפנים, והשידור הרציף והחוזר על עצמו שיוצר הצפה מתמדת של מידע שאין בו ערך עיתונאי.

חשוב גם לכתוב כבר עתה שלא רק הפרדיגמות של הממשלה והצבא קרסו, אלא גם אלה של פרשני תקשורת. במקביל, לא רק הצבא והממשלה מתגלים בהיעדר יכולות ביצועיות. גם התקשורת הישראלית התגלתה בהיעדר היכולות התחקיריות שלה - החל מסבלנות לנבור בפרוטוקולים וארכיונים, להבין ולנתח קבצי תקציב משמימים ולחלץ מהם את גודל המחדל; עובר ביכולות לנתח סרטונים ולחלץ מהם שכבות מידע באמצעות כלים דיגיטליים כפי שעשו בניו יורק טיימס ובבי.בי.סי.; וכלה ביכולות לנתח רשתות חברתיות ולזהות פייקים, כדי למנוע תלות מוחלטת של עיתונאים בדובר צה"ל מצד אחד ובארגוני חברה אזרחית מצד שני.

התחושה היא שאת רוב מה שראינו בכמעט שבועיים הנוראיים האחרונים, כבר ראינו במלחמות אחרות בעבר, ובכל זאת יש כאן כמה הקשרים ייחודיים.

ההקשר הייחודי הראשון הוא שאנחנו בעיצומו של אירוע מתגלגל, ושמעורבים בו נרטיבים תקשורתיים קיצוניים ביותר - הן במה שכבר התרחש עד כה, שהוא כל כך בלתי נתפס ואין לו תקדים בהיסטוריה של מדינת ישראל, והן במה שעוד עתיד להתרגש עלינו בתקופה הקרובה. בייחוד תמונות וסרטונים של נשים וילדים חטופים, ראיונות עם בני משפחתם של החטופים, סיפורי גבורה, אימה וצער שהולכים ומתבררים, וגם, חלילה, אפשרות של החרפת הלחימה. משקלה של התקשורת המסורתית, ובראשה ערוצי הטלוויזיה, בעיצוב התפיסה הציבורית והאישית של אירועים טראומתיים, הוא עצום.

הסיבה שבשלה אני מדגישה את העובדה שהאירוע עדיין בעיצומו היא שנפגעי אירועים טראומטיים, והציבור בכללותו, רגישים מאד למסרים תקשורתיים תוך כדי אירוע או סמוך לאירוע. לרוב, אירועים כאלה הם בדידים וקצרי מועד, ובהם החשיפה לפרטי פרטים מילוליים וחזותיים היא מיידית וגולמית. גם במקרים כאלה, כך ידוע מן המחקר, תכנים עלולים להשפיע לכיוון של התפתחות הפרעה רגשית ותפקודית מתמשכת, בנוסף להשפעתם המיידית. לכן תיווך אחראי במתארי אסון ולחימה הוא בעל ערך בהגנה על יחידים וגם על הציבור, בעיקר במניעת מידע שאי אפשר לעבד אותו מבחינה רגשית, ובתכנים שעלולים לגרות בהלה ולגרום להצפה רגשית. אבל, ככל שהאירוע קיצוני יותר וארוך טווח יותר, כך החשש מפני החמרת תודעת הטראומה גדל.

ההקשר הייחודי השני הוא המכה האישית הקשה שנחתה על עיתונאים רבים. כמות הנפגעים, ובאופן מסוים גם השיוך הסוציו-דמוגרפי של חלקם, גורם לכך שאין מערכת עיתונאית בישראל שלא נפגעה במישרין או שלא חשופה לבני משפחות שנפגעו. אם להוסיף על כך את התרחישים השואתיים שנחשפנו אליהם, ואת התחושה המוצדקת שישראל כולה עומדת על נפשה, הרי שאפשר לראות התגייסות רבתי של התקשורת לטובת ההסברה. אולי יש גם שינוי פרדיגמות מחשבתיות בקרב חלק מאנשי התקשורת, ואולי זה גם מוצדק. אבל השורה התחתונה היא שהמתח בין החשיפה החזותית לזוועה, למוות ולרצח, שמוצדק בצרכי הסברה ובצרכי תיווך של גודל האירוע לציבור הישראל, לבין היעדר חשיבה מספקת על הנזק לציבור שבחשיפה הזאת - מתחדד מאד.

ההקשר הייחודי השלישי הוא האקוסיסטם הרחב של המידע שבתוכו נמצאת התקשורת הממוסדת, שהוא בעיקר עולם הרשתות החברתיות - הפתוחות (פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם, טיקטוק) והסגורות (קבוצות הווטסאפ והטלגרם). בעיתות שגרה מתקיימת מעין סימביוזה בין התקשורת הממוסדת לבין התקשורת הדיגיטלית - תכנים מהטלוויזיה מגיעים אל הרשתות ומשמשים מצע לביקורת תקשורת, ובה במידה תכנים מהרשתות שקיבלו מספיק טראפיק, מגיעים על ידי עיתונאים עצלים אל הטלוויזיה. השאלה מה קורה כאשר ברשתות מתפזרים תכנים קשים וקיצוניים והאם לשדר אותם בטלוויזיה - הופכת לפיכך למסובכת.

הרשתות החברתיות הפכו זה מכבר לאחת ממלכודות הדבש הרעילות שידעה ההיסטוריה. הפתיחות והחופש שיש בהן, הפכו למצע למסרים רעילים, להפצת קונספירציות ולזיהום היכולת לנהל שיח מבוסס עובדות ורעיונות רציונליים. היעדר האחריות - המוצהר והמובלע - של מי ששולטים ברשתות ומרוויחים מהן, גם הוא איננו עניין חדש. אבל שנת 2023 איננה דומה לשנת 2014, למבצע צוק איתן.

ראשית, לעליית הרשתות הייתה השפעה מחלישה על התקשורת הישראלית מבחינה כלכלית ופוליטית ולכן המערכה הנוכחית פוגשת תקשורת עניה ומוכה. שנית, המבצע הנוכחי פוגש רוחב עצום של שימושים של הציבור ברשתות. ישראל, כידוע, מן המובילות בעולם בשימוש בוואצאפ, למשל. לכן, התקשורת לא יכולה להתעלם ממה שאנשים נחשפים אליו ממילא ברשתות. שלישית, עומק עידן הפוסט אמת שהוא תוצר של הרשתות החברתיות, מתחיל להתחוור עכשיו - ומתבטא במה שאנשים מוכנים להאמין לו, במה שהם מוכנים לשתף, במה שהם מוכנים להקליד ולצלם ולהקליט.

כאן, חשוב לזכור את השוני, ואולי את היתרון, של התקשורת הממוסדת על פני השלשול הבלתי פוסק והבלתי מתווך של מה שמתפרסם ברשתות החברתיות. תפקידה של התקשורת הממוסדת, ובראשה הטלוויזיה, הוא להעניק לצרכני התקשורת פשר למציאות, כלומר את המידע האמין והבדוק ביותר; הקשר למציאות, כלומר מיסגור הוגן ואתי של הסוגיות המתעוררות; ומשך של המציאות, כלומר סיפור שיש לו התחלה, אמצע וסוף ומאפשר ליכולות הקוגניטיביות שלנו לברר את המציאות ולסדר אותה לעצמנו בראש. בלעדי אלה אנחנו חשופים למידע גולמי, לא ערוך, מבהיל, פוגעני - שלא לומר מגמתי. זוהי בעיני המשימה הראשונה במעלה של התקשורת הישראלית עכשיו.

כן, אותה תקשורת שהתרגלה לייצר את השילוב של "גרביטאס" חדשותי עם הדהוד בידורי כדי להתחרות על הקשב של הקהלים, צריכה עכשיו לשנות את מודוס הפעולה שלה, למרות שהדם סוער. מספיק עם הדרמטיזציה שמאדירה את תחושת האימה, הבהלה ואובדן השליטה. הגיע הזמן להחליף אותה במיקוד עובדתי. אין גם צורך בקטסטרופליזציה בדמות ביטויים כגון "הזירה המזוויעה ביותר שבה נתקלתי" או משיום קיצוני של האירועים (זוועה/ביזיון/אסון). יודגש: זה לא בשל הצורך להיות "מאוחדים" בשעה קשה זו, אלא בשל הנזק שזה גורם. חשוב לצמצם חשיפה חזותית לזוועה, למוות ולהריגה וכל הזמן לשאול - האם הייתם מראים את התכנים האלה לילדיכם בני השש? זאת יכולת ההכלה הרגשית של הציבור וכל דבר מעבר לזה ישאיר פה נזקים, חלקם בלתי הפיכים. מי שבעת הזאת מספר לעצמו שהוא מנגיש לציבור תכנים קיצוניים "כדי שידעו" או כחלק מאיזו אחריות עיתונאית, עושה זאת בחוסר אחריות. גם תכנים - סרטונים ותמונות - שיוחלט כן לשדר ולהציף לציבור - צריכים להיות ממוסגרים בצורה בת הכלה.

עניין נוסף הוא הראיונות עם ניצולים, נפגעים ובני משפחות של חטופים. בקוד האתי של תאגיד השידור הישראלי וגם בזה של מועצת העיתונות, נכתב במפורש כי "בדיווחים על אודות תאונות, אסונות, אירועי אלימות קשה או מלחמה, נאזן בין העניין הציבורי שבדיווח מלא לבין הצורך לנהוג בחמלה".

המילה הזאת - חמלה - צריכה להיות חלק ממכלול השיקולים האם וכיצד לקיים ראיונות כאלה שיכולים לייצר טראומה משנית הן אצל המרואיינים הן אצל צרכני תקשורת. אין איש מקצוע מתחום הטיפול שיגיד שהשאלה "מה הרגשת", היא שאלה שנכון לשאול אותה את המרואיינים האלה, ובכל זאת היא השאלה הנפוצה ביותר בראיונות. זאת שאלה שמציפה טראומה ומחוללת לחץ נפשי. במקומה, יש לשאול שאלות עובדתיות (איפה עמדת? מה ראית? מה הרחת? מה חשבת?) ולנסות לעקוף רגשות ככל שניתן.

כשרואים מרואיין מתנתק או נרעש, יש לסייע לו בקרקוע, להחזיר אותו לכאן ולעכשיו ולמקום הבטוח, ולא להמשיך ולחפור. בעיקר חשוב לבדוק שמרואיינים מגיעים עם קבוצת תמך - בליווי בן משפחה או חבר קרוב, ושאל קרבתה הם חוזרים.

כשמדברים על תקשורת ומלחמות, מדברים על "תמונת הניצחון" שלתקשורת יש חלק בלתי מבוטל ביצירתה. אבל בה במידה צריך לעסוק בתפקידה של התקשורת ביצירת תודעת הטראומה של מלחמה. התקשורת הישראלית מגיעה לאסון הנוכחי ממקום בעייתי, אבל זו יכולה להיות גם שעתה הנכונה להראות מקצועיות.

תהילה שוורץ-אלטשולר הנה מומחית למשפט, תקשורת וטכנולוגיה וחוקרת במכון הישראלי לדמוקרטיה