ממשבר להזדמנות: האם התקשורת תדע למנף את המלחמה להשבת האמון בה?

מלחמת עזה פרצה כאשר התקשורת הישראלית נמצאת בנקודת שפל חסרת תקדים בנושא אמון הציבור בתפקודה ובאמינותה.

כמי שחוקר את נושא אמון הציבור בתקשורת שנים רבות, אני יכול לומר בוודאות כי מדובר היה בשפל היסטורי, שהתבטא גם בנתונים ובסקרי דעת הקהל. שפל שהוא תוצאה של גורמים רבים, ביניהם כמובן יש מקום נכבד למתקפות חסרות התקדים של ראש הממשלה והממשלה על ערוצי השידור המרכזיים שלנו, שכונו באופן כמעט רשמי, "ערוצי תעמולה", "ערוצי תבהלה" (כמה אירוני היום) , שלא לומר "אל ג'זירה".

ערוצי התקשורת המרכזיים בישראל, היו לכודים זמן רב במשבר האמון, נמצאים בתווך בין הרשתות החברתיות והעולם הדיגיטלי המוצפים בפייק ניוז, ובסביבה עולמית ואמריקאית של משבר אמון מתמשך בעיתונות ובתקשורת הממוסדת. האסטרטגיה של ערוצי השידור וחברות החדשות הגדולות שלנו היתה לנסות לקרוץ לכל הקהלים, "לאזן" ולתת לכל אחד את העיתונאי הכתב או השדר שהוא יכול להזדהות איתו. התוצאה היתה אבדן אמון מתמשך, שהרי כל אחד קיבל לצד העיתונאי "שלו" גם את הצד השני, שעיצבן אותו, עורר בו חוסר אמון, וחיזק את התחושות השליליות שלו כלפי הערוץ והתקשורת בכלל.

היוצא מהכלל, שצמח באווירה הזו היה ערוץ 14, שלקח את נושא חוסר האמון צעד קדימה, ואמר לעצמו ש"אם ממילא אין לציבור אמון בתקשורת, בואו ניתן להם את השקרים שהם רוצים, את הסיפור שהם אוהבים, ולעזאזל המציאות או העובדות". פייק ניוז, שקרים, תיאוריות קונספירציה וסיפורי כזב הפכו לבסיס מתכונת השידורים של הערוץ והביאו לעלייה בשיעורי הצפייה בערוץ 14. את חוסר האמון בתקשורת הממוסדת רתם הערוץ לטובתו, כאשר המסר הוא "אתם הרי לא מאמינים להם, אז בואו לשמוע את האמת אצלנו". אמת במובן של שקרים שאתם אוהבים לשמוע.

האסון הנורא של שבת השחורה ה-7 באוקטובר, תפס את ערוצי השידור בנקודת שפל, אך גם העיר אותם למציאות חדשה. רוב המנהלים העורכים הכתבים והשדרים שמו בצד את האסטרטגיה של ללכת בין הטיפות, לאזן בין ימין ושמאל, להיזהר בכבודם של השקרנים והמסיתים מהממשלה, ואימצו , אולי בלי דעת, אסטרטגיה חדשה, מפתיעה.

חוקרי תקשורת ותיקים כמוני יודעים שבעת מלחמה התקשורת הופכת מגויסת. זה כמעט בלתי נמנע. הרי כולנו חלק מהמאבק, אנחנו והילדים שלנו משרתים בצבא, ואנו קורבנות הטרור החמאסי. ההזדהות היא עמוקה, הכאב הוא של כולנו, והדמעות של הכתבים והשדרים הם אותנטיים ונוגעים ללב של כל צופה. אז גם במלחמת עזה, התקשורת מגוייסת, הכותרות והסיסמאות של השידור הם "יחד ננצח" ודגל ישראל מתנפנף בצד המסך. דובר צה"ל ודוברי פיקוד העורף מאיישים את האולפנים באופן רציף ויומיומי, והשידור כולו מגויס לטובת המערכה, לרומם את רוחו השפלה של העם, אחרי המכה הנוראה שקיבלנו, לחזק את רוחם של הלוחמים ושל המשפחות בעורף. כל זה צפוי וחיוני.

אולם הפעם קורה גם משהו חדש, אלמנט שלא היה מעולם, ודאי לא בזמן מלחמה, בטח לא בימיה הראשונים והסוערים המחייבים התגייסות ואחדות. ההתגייסות של התקשורת היא לטובת העם, עם ישראל הנמצא במאבק על קיומו, היא לטובת צה"ל, שמאז ומתמיד זוכה לאמון גבוה בקרב הציבור. התקשורת לא רק שלא מגויסת לטובת הממשלה, אלא להפך, מגלה בה חוסר אמון מוחלט.

כתבים ושדרים שהיו עד אתמול מאוזנים וממלכתיים, אומרים באופן מפורש שאין להם אמון בממשלה, שהיא לא מתפקדת, לא קיימת. ההתגייסות היא של הציבור, של המתנדבים, התורמים, הלוחמים. הממשלה זוכה באופן גלוי לחוסר אמון מוחלט. חוסר אמון שמהדהד את הרגשות של הציבור, ההמום והמבולבל. פתאום ערוצי השידור שניסו לדבר בשפת האמון, ונכשלו, מדברים בשפה שהציבור אוהב ומכיר, שפת האי אמון. ככל שהתקשורת משקפת יותר את משבר האמון בממשלה, את הכעס כלפיה, את העובדה שהם כולם שקרנים, אינטרסנטים, פחדנים, פוליטיקאים קטנים, כך היא מבטאת יותר את הסנטימנט הציבורי, ומחזירה לעצמה את אמון הציבור בתקשורת.

שימו לב לפרדוקס: דווקא בעת מלחמה, כאשר משבר האמון בשיאו, התקשורת הישראלית המקצועית, בעיקר בערוצים 11, 12 ו-13, מצאה את הנתיב לליבו של הציבור, לשקף את ההתגייסות שלו, הרצון שלו באחדות, את הכמיהה לניצחון בקרבות, ואת הכעס ואי האמון כלפי הממשלה, וראשיה. כאשר אתה סובל מאי אמון, האסטרטגיה המנצחת היא לומר שהצד השני, האחר, משקר יותר, וזה בדיוק מה שהתקשורת הישראלית עושה עכשיו. מול ממשלת השקרים והכזב, גם התקשורת מצטיירת כראויה לאמון. היא לפחות עושה את תפקידה.

וערוץ 14? הוא בבעיה קשה. כוחו הוא הרי בפופוליזם, בעידוד משבר האמון, בתיאוריות הקונספירציה. אבל הפעם, כאשר הסנטימנט הציבורי הוא חוסר אמון בממשלה, קשה לו להצטרף לערוצים האחרים. הוא מחפש את כוחו היחודי. הציבור שלו אבוד. אולי זה גם הרגע בשבילו לשנות אסטרטגיה, להתבגר. לשקף ערכים ואידיאולוגיה, בלי הסתה, השתוללות ילדותית ופייק.

זוהי הזדמנות גדולה של ערוצי השידור המקצועיים, לחדש את אמון הציבור בהם. האמון הזה חיוני גם לחברה ולדמוקרטיה הישראלית המתפוררת.

ד"ר יובל קרניאל, משפטן וחוקר תרבות ותקשורת, אוניברסיטת רייכמן.