דילמת ערוצי הטלוויזיה: "הכוכב הבא" לא, אבל מה כן?

השורות האלה נכתבות בבוקר יום רביעי. קשת דחו אמש את שידור "הכוכב הבא לאירוויזיון" בגלל מה שפורסם ולא פורסם על נפגעים והרוגים בלחימה. והם לא הגיעו למסקנה הזאת בכוחות עצמם, אלא כתוצאה מלחץ ציבורי שהלך והתעצם ברשתות החברתיות.

האמת, הרעיון כולו להתעקש לשדר את העונה "בהתאמות" כלשונם, הוא פשוט טעות בשלב הזה. אין דרך אחרת לתאר זאת.

מה קורה כאן? התמשכות המלחמה שסופה לא נראה קרוב מביאה את ערוצי השידור לדילמה גדולה מה לשדר בין שידורי החדשות ואחריהם, כשאף פעם אי אפשר לדעת מה ישודר ולא יעוף ברגע האחרון או תוך כדי, בגלל האירועים החדשותיים.

ההחלטה ללכת על "הכוכב" היא תולדה של לחצי לוח זמנים ולוח משדרים שאמור היה להיות מלווה בפרסומות וחסויות מתאימות. כל הערוצים מפסידים כרגע כסף והרבה, כולם מצמצמים, מוציאים לחל"ת ומנסים לשרוד, לא רק הערוצים המסחריים, גם שידורי התאגיד שנתמכים בפרסומות וחסויות. ההפסד המתמשך שאין רואים את סופו גדל כשכולם נאלצים להפנות עוד ועוד משאבים לשידורי החדשות האינסופיים בכל שעות היממה. כך זה היה גם בעבר, אבל לא לתקופות ממושכות. מה עושים?

פתרון אחד, שעליו כניראה פינטזו, הוא המסך המפוצל כמשל, זכר לאותה מוצאי שבת ארורה שבה בחרו בטלעד לשדר משחק כדורגל חשוב על חצי מסך, ופיגוע קשה בירושלים בחציו השני. למה כמשל? כי אפשר לפצל את המסך נגיד בשידורי ריאליטי ושטויות, עם כותרות ועדכונים, ואפילו תמונה קטנה שרצה למטה. למי יש בכלל ראש לכל זה?

האירוויזיון נראה בעיני אנשי הפרוגרמינג סיפור אחר, מאחר ואם רוצים להריץ את "הכוכב" צריך להתחיל אותו עכשיו כי חייבים להגיע לסיום בדצמבר או תחילת ינואר כדי להשאיר זמן לשלב השני של בחירת השיר ושליחתו לתחרות.

זאת תהיה תחרות בפרופיל גבוה השנה בשטוקהולם במאי. שבדיה מתכוונת לחגוג את הפיכתה לשיאנית האירוויזיון בדיוק 50 שנה אחרי זכייתה הראשונה האייקונית עם להקת אבבא. אנחנו נהיה שם, לא נפסיק לשיר. היינו עם כוורת אחרי מלחמת יום הכיפורים בשיר שהלם את רוח התקופה: "נתתי לה חי" (ולא, השיר לא נכתב על גולדה מאיר). אבל יכול להיות וקרוב לוודאי שזה לא הזמן לעונת אירוויזיון חגיגית, מה לעשות, זו לא העת. כמו להרבה דברים נוספים שנחטפו מחיינו בתקופה הזאת. צריך להגיד את האמת: זה פשוט לא.

מה שיערו בנפשם אנשי קשת? שאת כל הקמפיין הנוצץ הזה יצמצמו לשירים שקטים ונוגים? יוציאו ניידת שידור אל עידן עמדי במילואים? אסי ורותם יהיו עצובים כמו בפרסומות שלהם? ומה עם המתמודדים? למי יש כוח לכתבות פרופיל על זמרים צעירים ונרגשים ובני משפחתם הנרגשים אף הם. אירוויזיון עליז וצוהל ממש לא במקום. לא השנה. לא בין פריצות ואזעקות, הרוגים, פצועים, וחטופים. פשוט לא. מאחד שהיה שם, והיה גם בשידורי המלחמות והפיגועים.

ואם אפשר הצעת יעול לשוטף שגם תחסוך להם כסף: אף אחד לא צריך את הפאנלים והצעקות בשתיים ושלוש בלילה. דוקא ראיונות אישיים, אחד על אחד, ויש מספיק אנשים מעניינים כרגע. גם המבזקים בשעות עגולות עם חדשות מאתמול שכולם יודעים וכתבים מוקלטים מראש מיותרים בתכלית הייתור. תדווחו כשיש מה לדווח, תרווחו עם כתבות, בסדר, אבל תנו להירגע. ותזכרו שיש מיליון ישראלים בחו"ל חרדים ולחוצים לא פחות מכם, שצופים כל הזמן.

בזיכרון שלנו לא מרפה ההתעקשות ברשות השידור עליה השלום לשדר תחרויות קדם אירוויזיון בימים של פיגועים קשים, גם בגלל אילוצי לוח זמנים. ב-1996 הלכו על גירסה יצירתית שבה פנו המנחים לפני ההצבעה למנהל בית החולים הדסה בירושלים, ושאלו "מה שלום הפצועים וההרוגים". בשנה אחרת נאלצה המנחה להתנצל שאנחנו משדרים את התחרות "בגלל התחייבויות בינלאומיות". אגב, בכל המקרים הללו התוצאה היתה נאחס. קארמה.

אנחנו מדינה במצבי חירום, גם כשאנחנו רוצים להשתעשע. אפילו באירוויזיון בירושלים ב-1999 היה לי נוסח חירום מיוחד מה לאמר במיקרה של אירוע טרור שממנו חששו בערב התחרות.

מה כן לשדר? דווקא החלטת הטלוויזיה בזמן מלחמת יום הכיפורים לשדר "מפגש אומנים" בשידור חי שהינחו לסירוגין אהוד מנור ורם עברון, היה בבחינת במה מאולתרת שיצרה הרבה רגעים מרגשים מצחיקים ועצובים. אולי זה צריך להיות הבסיס לפורמט, בלי קהל, בלי שופטים, ניקוד, ובלי גלגל הצלה שכולנו זקוקים לו כיום.