מה הקשר בין אנה פינס לביביזם, ומה הגלצניקים מתעקשים לא להפנים

קונספציה היא לא רק תפיסת עולם צבאית. היא יכולה להיות משפטית, מדעית או תקשורתית. ועם זאת ישנו מכנה משותף לכל הקונספציות באשר הן - חשיבה קבוצתית המבוססת על שכנוע פנימי עמוק (ואותנטי), והגנה עליה בכל מחיר - גם בדיעבד. הפסיכולוגים יכנו זאת רציונליזציה, בעיתונות ניתן לתמצת זאת כך: טיעוני קש.

הנה דוגמה טרייה וחיה לכך: ציוץ של כתבת האדריכלות של "הארץ" נעמה ריבה עורר לא מעט אמוציות בסוף השבוע, ובעיקר הרעיף עליה סערת רשת מהמביכות שנראו כאן. "הבת של גיא פינס והנכדה של ציפי פינס התגלגלה ישר מהצבא לתפקיד בטלוויזיה? אין על גל"צ, עשרות שנים של פס ייצור משוכפל של כ"א זול ופריבילגי שזורם כמו מים לתקשורת", ציייצה ריבה, את מה שנראה לאדם הסביר כמו אמת די טריוויאלית. תזכורת לעובדות: פחות משבוע אחרי שהשתחררה מגלי צה"ל, בתו של פינס הצטרפה לתאגיד השידור הישראלי שם היא מסקרת את אזור תל אביב והמרכז לכאן חדשות בטלוויזיה.

אלא שהתגובות לציוץ - בעיקר, מפי קולגות של פינס מגלצ - הוכיחו יותר מכל את הטענה הבסיסית כלפי התחנה, בהיותה פס הייצור המרכזי לעיתונות בישראל. האופן בו מרבית המגיבים התעקשו שלא להתנתק לרגע מהנושא האישי ולהתייחס לטענה עצמה - היה לבדו ראיית זהב להיעדר מחשבה חופשית.

"ראיינתי את אנה בועדת הקבלה שלה", כתב אחד מהם. "‏אח"כ הייתי אחד המדריכים בקורס שהיא עברה בגלצ. אח"כ עבדתי איתה. אומר לך באחריות מלאה - אחלה אנה שבעולם. סופר מוכשרת ומקצועית. קבלתה לתחנה לא קשורה לייחוס המשפחתי המפואר (ומפאת כבודם של אחרים לא אזכיר שמות של אנשים עם ייחוס לא פחות מפואר שלא התקבלו)".

"נתקלתי בה כשהיא עבדה, התרשמתי ממנה מאד ואת עושה לה עוול גדול ודבר נוראי. הטלת כתם על אשה צעירה וראויה שאת לא מכירה כי הנחת בפסקנות שהיא לא מוכשרת רק בגלל היחוס המשפחתי שלה, אלא שהיא עלולה, לא עלינו, להיות מאד טובה במה שראתה כל חייה. יש לך ביקורת על גלצ? בבקשה, אבל תניחי לאנה פינס", כתבה אחרת, וכמוה עוד עשרות נוספים באופן דומה.

הגדיל לעשות פינס עצמו, שאץ להגן על הכישרון הטבעי של בתו, ובאנלוגיה מוזרה שלח את ריבה לבדוק האם בעלי העיתון בו היא מועסקת (שוקן) אינו פריבילג בעצמו. לא עזרו לריבה כל ההסברים על היות גלצ גדול מגבירי ההסללה בחברה, שמקבעת קבוצות ייחוס בגיל מוקדם ופותחת עבורם חלון השפעה עתידי כמעט ודאי. גם לא עזרו התחינות על היות התחנה פס ייצור לפרזנטורים בחסות המערכות זוללות כוח האדם הזול. גזר דינה של ריבה, בחסות המילייה הקבוע, נגזר: אשמה.

כאן המקום לציין: יכולותיה של פינס בכלל אינן רלוונטיות לדיון. המדהים הוא שאיש מהעיתונאים שהגיבו לא הבין זאת. לכן נוריד כבר עכשיו את הגיבנת האישית מהפרק: עד כמה שגלצ מהווה אינדיקציה לאיכות עיתונאית כלשהי, וככל שזו בכלל יכולה להתקיים בגיל 21, פינס כנראה כתבת טובה ומוכשרת. היא סיימה את קורס הכתבים בהצלחה, וחרף גילה הצעיר, היא הוכיחה מוסר עבודה גבוה ואמביציוזיות.

למעשה, רוב הסיכויים הם שפינס ג'וניור - שספגה באופן טבעי כבר מינקותה את הסנטימנט וה"וייב התקשורתי" - יותר מראויה לתפקידה. בדיוק כמו שבנו של שוטר למד את אהבת המדים והפך לשוטר, בנו של מנצח - שראה בילדותו את אביו נצור בחדרו נחוש מול מול סולמות תווים ולמד לנגן חצוצרה, ובתה של רופאה שצפתה באמה מצילת חיים - והחליטה להפוך לרופאה. גם זו עובדה: הבית הוא מחולל הכישרון הגדול ביותר. עד כדי כך מחולל שכלל לא בטוח שלפינס הצעירה (פינס כמשל) הייתה ברירה. אלא שעם החממה הזו, מגיע גם תג המחיר. גם אם זה לא נוח, שווה להכיר בו.

שלל התגובות הצולבות, מתעלמות מסט מקביל של עובדות: פינס, כמו רבים וטובים שנולדו לבכירים בתקשורת ונכנסו למטחנת העיתונות הגדולה והמשפיעה בישראל - גלי צה"ל - היא לא רק סך יכולותיה, אלא גם סך הפריבילגיות שנולדה להן. זהו כמובן לא חטא, אבל בהחלט לא סיבה לרחמים.

אנשים בעלי תודעה חברתית (כזו שאולי איננה נלמדת במסדרונות בית הספר של גלצ או מתפתחת בגיל 21) מבינים שגם אם ההורה לא "מסדר להם עבודה" או מעניק להם קצבה חודשית - גב כלכלי, ירושה עתידית, קשרים, נקודת זינוק, ערבויות, כיסים עמוקים שיכולים לאפשר לקיחת סיכונים ואפילו כלים התנהגותיים לעשיית כסף או לקבל עבודה - כל הדברים האלו שווים הרבה מאד.

האם העובדה שכבר תוך כדי שירותה הצבאי החלה פינס לאייר במוסף גלריה של "הארץ" היא אופציה שהייתה פתוחה גם לצאצאים להורים חסרי כל גישה לעורכי הארץ? אולי, ואולי לא. האם היא בכל מקרה הייתה מתקבלת לגלצ? אולי, ואולי כלל לא הייתה מגישה מועמדות כי לא הייתה מכירה את האופציה. אבל האמת היא שזה בכלל לא משנה, כי האמת צריכה להיאמר: גישה היא משאב ומשאב הוא פריבילגיה. אלו מתנות שעבור אדם שנולד למשפחה לא עשירה או לא מחוברת כנראה לעולם לא יקבל.

במאמר מוסגר ייאמר שגם יסמין לוקץ' - בתו החורגת של שלדון אדלסון (ז"ל) שמספקת בתכנית "הכרישים" טיפים כיצד להפוך לעשירים - היא אשת עסקים טובה. זה לא אומר שצריך להתעלם מהטיפ שקיבלה בעצמה בדמות אב שהוא אחד מעשירי תבל. זה כמובן לא אומר שהיא אינה ראויה, רק שכדאי לשים גילוי נאות מטאפורי בכל פעם שמתפעלים מהכישרון, לעובדה שלא לכולם הייתה הזכות ליהנות מנקודת הזינוק הזאת, וגם אם צריך מעצת זהב על הדרך.

אם הבעיה הייתה מתחילה ונגמרת בזיקה למשאבים ותקשורת, הרי שאפילו הטויטר היה גדול על הדיון הזה. אבל הבעיה והניתוק עמוקים בהרבה משאלת גלצ או חדשות כאן 11. אחד המאפיינים העיקריים של רעיון הביביזם, הוא ניגון על תחושות הקיפוח, לא תמיד המוצדקות, של אנשים שמרגישים שנגזר עליהם לחיות את חייהם מחוץ למעגל ההשפעה וקבלת ההחלטות. כמובן שתחת השפעתו ההרסנית של נתניהו, התחושה הזו הפכה למניע עיקרי. אבל יש לתהות: האם כרטיס הכניסה הזה לו זכתה פינס (ורבים נוספים לצדה) תורם לתחושה הזו או לא.

לפני מספר שנים התראיינה בעיתון "את" השחקנית מיה ורטהיימר, וחשפה שבניגוד ולמרות היותה נצר לאחת המשפחות העשירות בישראל, היא עבדה במלצרות ומימנה בעצמה את לימודי הנהיגה (!). זה כמובן מוערך ביותר, ומעיד על מוסר עבודה ועצמאות, אבל האם זה מספיק כדי לרכוש דירה במגדל גן העיר בצפון תל אביב? האם זה משנה את העובדה שנולדה לסל פריבילגיות שרק מעטות זוכות להן? ככל הנראה לא. אפשר להניח לנרטיב ה"בעשר אצבעות".

האם היא צריכה לשבת בדלת אמותיה ולהתבייש? ממש לא. האם היא ראויה להערכה? אולי. אבל בישראל נוצרה דרישה חדשה, שמצפה לא רק להתעלם מהבדלי המעמדות, אלא גם לחוש רחמים או חמלה כלפי אלו שמזלם שפר עליהם, על כך שהם צריכים "להוכיח שהם ראויים" למרות נקודת הזינוק הגבוהה שהייתה להם. שווה לזכור ולהזכיר מדי פעם, גם לבוגרי גלצ: אתם לא הקורבן.