בעולם מושלם, הטקסט הזה היה נפתח כך: "התוכנית דוח רולניק היא צומת חשוב. לא רק בגלל רולניק, אלא כי הסדרה נוגעת בעצבים החשופים של כמה מהאזורים הנפיצים ביותר שבין ענקיות התוכן הבינ"ל להון הגלובלי, תוך שהיא מצליחה לקפל בתוכה גם את האינטרסים הסמויים מן העין ברמה המקומית: השאיפה של הביביזם לסגור את התאגיד, המאבק של קבוצת שוקן בביביזם והמלחמה של נוני מוזס בשניהם".
אבל העולם איננו מושלם. צפייה בשני הפרקים הראשונים (מתוך שישה) בתוכנית התחקירים (פה מתחילה הבעיה), חושפת סדרה יומרנית (על סמך שמה, המציב את המגיש מעל הנושא, יש יגידו גם נרקסיסטית), שלא בהכרח מביאה קבלות. זה כמובן לא אומר שהיא לא מעניינת, זורמת, מקצועית ומלוטשת (לעיתים, מדי), או שאין לה מקום (נהפוך הוא, יש לה המון). זה גם לא אומר שהיא איננה חשובה או אקטואלית (גם אם באופן מאולץ לעיתים). אבל ניתן לומר בבירור שסדרת תחקירים היא לא. למעשה, הדבר המרכזי שניתן לומר על הסדרה שמבקשת לחקור את האופן בו הרשתות החברתיות מרעילות ומסכנות את חיינו כאן, הוא שקשה להאמין שיש אדם צעיר בישראל שיצפה בה וילמד משהו שלא ידע לפני.
ראשית, הקדמה: על רקע ההצלחה של "מגש הכסף" וכמות האויבים שיצר לעצמו רולניק, את סדרת התחקירים שיווקו לצופים בתאגיד השידור כ"סדרה שהממשלה לא תרצה שתראו". אלא שבניגוד למחשבה הראשונית, ששר התקשורת קרעי קפץ בראש כדי להרוויח עוד כמה נקודות בדרך להחלשת התאגיד - נראה כי מי שהרוויח ממסע יחסי הציבור החינמי היה דווקא רולניק, שקיבל קרדיט אוטומטי עוד לפני שחשף דבר.
הנחת היסוד של מתנגדי "ההוצאות על חשבון הציבור" הייתה שברגע שרולניק יפתח לציבור את העיניים על סודות מכונת הרעל - הדבר יפגע בנתניהו - שכמו מנהיגי ימין פופוליסטי אחרים בעולם ביסס את שלטונו בזכות שליטה ברשתות החברתיות. בפועל, לפחות בפרקים ששודרו, המושג מכונת הרעל, כמו גם צמד המילים בנימין נתניהו כלל לא מוזכרים. הפיל הלבן שבחדר יצא לנמנם? אולי. ואולי ישוב עוד. נכון לכרגע, חסרונה מאיים להפוך את הסדרה לכמעט מנותקת מהישראליות, לפחות במובנה הפוליטי. הדבר בולט שבעתיים על רקע כתבה (מצוינת) שפורסמה ממש לאחרונה בעיתונו של רולניק שנוברת בקרביי המכונה.
התמה המרכזית, ומחירה
כבר עם השקתה תלו בתאגיד את העלויות הגבוהות בהפקתה בהתאמות שיצרו למציאות של אחרי הטבח. אין מה לקנא בדילמה שבוודאי ליוותה את היוצרים, שלבסוף ביצעו הכרעה לגיטימית להתמקד בו. אבל מחיר ההחלטה הוא רדוקציה והשטחה של כל האירוע הטרגי לנושא הרשתות החברתיות. הרשתות אכן מהדהדות פייק ניוז ואנטישמיות ומגדילות קיטוב, אבל גם להיעדר מדיניות ממשלתית לאורך שנים, הסברה כושלת ויחסים בין מדינות יש פה ושם תרומה לטבח, כמו גם למעשיו של האדם.
אחת הדוגמאות הבולטות לאותו כשל הוא אילוץ לוגי שנעשה בפרק ששודר השבוע כדי להצדיק את התזה. במהלך הפרק הוצגו שתי שאלות מתוך שני סקרים שונים שנעשו, במטרה לחדד את הכאוס ודיס-האינפורמציה שזורעות הרשתות בציבור. בסקר הראשון שמציג רולניק, מטעם מכון האריס של אוניברסיטת הרווארד, עולה כי 32% מבני ה-18-24 בארה"ב מאמינים שלא התרחש טבח ב-7/10. נתון מדהים, אותו תולה רולניק במרחב ההכחשה והפייק שמהודהד מטעם שונאי ישראל ברשתות החברתיות.
כדי לבסס את הטענה ולחדד שהיא לא רלוונטית רק לאמריקה המאופיינת בבורות יחסית ובעלת השוליים הפרוגרסיביים, רולניק מספק סקר של מכון טרומן באוניברסיטה העברית, לפיו 33% מהישראלים מאמינים כי גורמים במערכת הביטחון ידעו על מתקפת חמאס.
הבעיה היא שעצם ההשוואה בין השאלות מופרכת. הראשונה, שאלה עובדתית, בינארית, שהתשובה עליה היא כן ולא (והבעיה בה היא בכלל ניסוח השאלה המוטה, שמציב שקר כאופציה). לעומת זאת, השאלה השנייה, שעוסקת בנושא הידיעה או אי-הידיעה של צמרת צה"ל היא אולי מגמתית, אך נשענת על מסד עובדתי שנוי במחלוקת. הציבור ניזון מלא מעט שברירי מידע אודות מידע מסוים שהיה לדרגים שונים בצבא טרם האסון. זו עובדה. למעשה, זו שאלת המחדל מרכזית הנוגעת לטבח. בפריימינג הזה ובניכוי תיאוריות בגידה, לא בטוח שהתשובה לא מביעה בעיקר ספקנות בריאה.
כך גם בנושא "האשמת" הרשתות בטיפוח תיאוריות קונספירציה. זו בוודאי אמת, אותה הדגים יפה רולניק באמצעות מומחים שהסבירו על "אלגוריתם הכאוס" - אך באותה נשימה היא גם מתעלמת מההיסטוריה שמוכיחה פריחת תיאוריות קונספירציה אחרי כל אירוע טראומתי. גם בלי אינסטוש וטוויטר, הציבור האמריקאי ייצר אינסוף תיאוריות באשר לרצח קנדי, בדומה לאלו שאפפו את הציבוריות הישראלית אחרי רצח רבין. גם אחרי פיגועי התאומים מכונת הקונספירציות עבדה ללא הפסקה. כך עובדת הנפש האנושית בעולמות של הלם. היא לא חייבת פוסט בפייסבוק בשביל זה.
מפעל אריזה (מלוטש)
חולשה נוספת של התוכנית היא במובנה העיתונאי הקלאסי. בשני הפרקים רולניק ארז יפה (גם אם לעיתים בומבסטי, ועם פסקול מוגזם שמזכיר כתבות שמתחזות לתחקיר בערוץ 14) את המידע הקיים, אך לא הביא אף לא בדל מידע חדש מתוך ענקיות התוכן המשוקצות. נושא ההסתה ברשתות כבר דובר בהרחבה בסרט של נטפליקס מלפני שלוש שנים, ותחת "מסכי עשן: המלכודת הדיגיטלית" הובאו עדויות של בכירים לשעבר בחברות, שחשפו כיצד פועלות הרשתות להשפיע. בסרט אף הוצג מחקר של MIT שגילה שפייק ניוז מופצים ברשת במהירות גבוהה פי שישה ממידע מאומת, ולפי הסרט - לגוגל ולפייסבוק זה נהדר לעסקים. האלגוריתם של יוטיוב, לדוגמה, המליץ למשתמשים לצפות עשרות מיליוני פעמים בתאוריות שמוכיחות מדוע כדור הארץ שטוח - ורבים האמינו. אבל הבעיה היא, כמובן, בשקרים מתוחכמים והרסניים הרבה יותר.
במהלך הפרק השני רולניק משתומם יחד עם קבוצת סטודנטים (ישראלים) מהכחשת הטבח והאנטישמיות הגואה באוניברסיטאות המובילות בעולם, כמו גם מהעובדה שמערכות התקשורת הממוסדות לא זוכות ליחס בקרב הדור הצעיר. אלא שגם פה הוא מתעלם משלוש שנות קורונה בהן כוחה של העיתונות הממוסדת דווקא גבר - ומהעובדה שבעת משבר חלק גדול מהציבור עדיין רואה בערוצי המידע הגדולים והעיתונאים כתובת. עדות ניצחת לכך היא הרייטינג שגאה בחודשיים הראשונים לטבח - שריתק למעלה מ-40% מהציבור למסכים והזניק את הטראפיק של אתרי החדשות הגדולים. זהו אינו אירוע חריג. שוב ושוב מוכח כי באירועים לאומיים בעלי אופי קיצוני הציבור אולי רואה סרטונים בטיקטוק, אך נקודת הייחוס המרכזית עבורו היא ערוצי המידע ה"רשמיים".
בנוסף, לאורך הסדרה מתמקד רולניק בפייסבוק, אלא שפייסבוק נחשבת לרשת הצונחת בארה"ב , על סף הלא רלוונטית, בוודאי לדור הצעיר. כיצד ניתן לטעון מצד אחד שהדור הבא מושפע ומקוטב יותר ולבסס את הטענה ברשת חברתית שהוא בכלל לא נמצא בה.
מה כן חידשה הסדרה? לרשתות יש מנגנון דיווח על פוסטים לא הולמים ומנגנון טיפול. רולניק הביא אקדח מקומי מעשן לכך שלמרות המנגנונים שהקימו, הם בכוונה ובזדון מאפשרים ומעודדים הסתה ודברי שקר כדי לעודד טראפיק, שמייצר הכנסות. לציבור (שלא צפה ב"המלכודת הדיגיטלית", או בסרטיו (הטובים) של דרור גלוברמן בקשת, יכול היה לחשוב בטעות שהדבר קורה במקרה או ברשלנות. בנוסף, רולניק מצא בכיר בפייסבוק שאמר (לא לציטוט ולא לייחוס, ובאמצעות שחקן!) כי אם במלחמת העולם השנייה היה טיקטוק הנאצים היו מנצחים. אוקי. כך או כך, דברים חשובים שמשקפים גישה והלך רוח, אבל תחקיר מטלטל זה לא.
ואחרי הביקורת, ישנו מוקש שחשוב לפרק כי הוא עומד במרכז הטיעונים הדמגוגיים של מתנגדיו של רולניק, חלקם משבשי תודעה בעצמם: עלות הסדרה, כ-600 אלף שקל לפרק, אולי גבוהה, וטוב שכך. בדיוק בשביל זה יש שידור ציבורי, כדי שהציבור ייהנה מתוכן איכותי. השאלה היא מה המוצר ומה התוצר.
ואולי פה הבעיה. אל דוח רולניק לא צריך להתייחס כאל תוכנית תחקירים, אלא כאל דוקו למבוגרים. ישנו קהל גדול (4.9% ממשקי הבית היהודים בממוצע) שעבורו משפטי מפתח כמו "הרשתות מנסות להשתלט על חיינו" שנאמרים בשנת 2024 הן חידוש. על הפער בין הרצינות התהומית שבה הם נאמרים לבין עצם החידוש אפשר לגשר באמצעות שחקן.