מופע של חוסר ישע: האמת הכואבת מאחורי הסרטון של משפחת ביבס

"הופך את הבטן" אמר ניר דבורי לניב רסקין בערך בשבע בבוקר, על הסרטון שבו נראים ילדי משפחת ביבס ואימם, מובלים מקרבת הגבול אל תוך רצועת עזה. אחרי עוד מחזור של סרטון שאין לו כל ערך חדשותי.

אין חולק על כך שגם בתוך הזעזוע הכללי מאירועי אותה שבת, הצליח הסיפור של משפחת ביבס לבלוט: שני ילדים קטנים ואדמוניים, אמא שמתחננת על חייהם-חייה ובה בעת מבקשת לגונן עליהן בסיטואציה אבודה מראש. אין עוד ביטוי מתסכל כל כך לחוסר האונים של מדינת ישראל וצבאה המהולל באותו בוקר נפסד.

רק שהסרטון שפורסם אמש אינו "הופך את הבטן" אלא רק במידה שהוא מזכיר את הסרטון הראשון, זה של החטיפה. זה לא רק פועל יוצא של מה שנראה בו, אלא גם של איכותו: סהדי במרומים שיכולתי לבהות בו שוב ושוב מבלי להבין את שמתחולל לנגד עיני.

כן, אחרי הפרשנות וההסברים גם אני הצלחתי לזהות יותר פרטים, אבל כמו שאמרה (אצל קרן מרציאנו) אחותו של ירדן, אבי המשפחה - דודתם של שני הג'ינג'ים המתוקים: הוקל לה על שלפחות בסרטון הזה אין צילומי תקריב של פניהם, כך שהיא יכולה להתמקד במה שקורה מסביב ולא באימה שבוודאי נשקפה מעיניהם.

עצוב ככל שיהיה להודות בכך, לסרטון הזה לכשעצמו אין שום ערך: הוא לא מלמד על מצב המשפחה היום - וכמו שאמר דובר צה"ל בעצמו, באמירה שאין לפרשה אלא כאנדרסטייטמנט: קיים חשש כבד מאוד לגורלם.

במילים אחרות: צה"ל מניח שהוא יודע מה קרה להם, אבל אין בידיו עדיין ראיות חותכות שישללו את בדל התקווה שעוד נותר - לא רק במשפחה אלא בלבבות כל עם ישראל שצופה בסרטון המפוקסל.

"יש לזה ערך הסברתי חשוב" - הסכימו כל המתדיינים באולפנים, אבל גם זה, יסלחו לי, אינו יותר מקשקוש: הסרט האיכותי (טכנית) יותר והחשוב יותר כבר שודר לאחר ה-7 באוקטובר. מבין הצופים בעולם, מי שצפה בו והשתכנע שיש לנו עסק עם מפלצות ועם קהילה אזרחית שמחבקת אותם (משמע, תמימה-פחות משמקובל לחשוב בעולם שלמזלו עוד לא נתקל מקרוב בתרבות שמקדשת את המוות על פני החיים), כבר השתכנע.

מי שלא - לא עשר השניות האלה הן שישכנעו אותו. זה לא שאין מה לעשות נוכח הקמפיין הפלסטיני הגדול ששוטף את ערוצי התקשורת במערב, בעיקר בימים האחרונים (נדמה שאין מי שעומד בקשר תדיר עם עמיתים בחו"ל ולא חש בשינוי נימה מצדם, עת הדאגה הכנה התחלפה בביקורת - ולא על רקע אישי או מקצועי), אבל כדי להילחם בכך יש לשוב ולהזכיר את הטבח שהתחולל - יש ממנו די והותר עדויות מצולמות, חלק מהן לא נכנסו לאותו "סרטון זוועות" מפורסם.

אגב כך נזכיר כי גם הסרטון המקורי היה (ועודנו) זמין לכל דורש - כך שמי שבחר שלא להיחשף אליו עד כה, או גרוע מכך - להאמין שישראל ביימה אותו תוך שימוש בבינה מלאכותית, כנראה כבר לא ישתכנע.

מי שבכל זאת רוצה להוציא עוד קצת תסכול על העובדה שלישראל אין הסברה, יכול תמיד לפטר שוב את נועה תשבי או אולי לצמצם את הופעותיו של דובר האנגלית הרהוטה ביותר בקרב מסבירנו בעולם, רק כי החזיק פעם שלט בקפלן.

במונחים החדשותיים שאליהם הורגלנו, זה היה ערב משעמם. אולי לכן שודר שוב ושוב הסרטון המטושטש הזה, שוב הובאה תגובתו של ראש הממשלה, שוב נותחה כל זווית צילום - לשווא. זה עדיין סרט באיכות רעה, שתועלתו היחידה היא בהזדמנות שהוא מעניק לשידור התיעוד מרגע החטיפה עצמו, הרגע שהפך לפוסטר של החידלון הנורא ברגע הנורא ביותר לעם ישראל מאז קום המדינה.

אפשר להניח שיתגלו עוד כמה מסוגו של הסרט הזה: לידי צה"ל נפל ארכיון גדול. האם הוא גם משמעותי? כאן האינטרס החדשותי נפרד מהאינטרס המבצעי: אם ימצאו בין החומרים (יש להניח שכבר נמצאו) גם כאלה שיש להם משמעות מודיעינית מבצעית מיידית, הרי שאלה ישמרו בסוד. מה שיגיע לתקשורת יהיה מה שיש לו ערך סמלי בלבד: כמו מנוסת סינוואר במנהרות, כמו (להבדיל) העברת שלושה רבעים של משפחת ביבס למקום מסתור.

הופך את הבטן? אולי, אבל בעיקר מעצבים: עצבים קודם כל ומעל לכל על הרוצחים והחוטפים השפלים, מחוללי הטבח (בסרטון הראשון שאליו נחשפנו, מתחננת שירי ביבס על חייה וחיי ילדיה בפני מחבל שחולצתו ספוגה בדם, ככל הנראה של אחד מקורבנות הטבח). להבדיל מהם כמובן, מתעורר הכעס גם על כל מי שנרדם בשמירה, על כל בעל תפקיד שצריך היה למנוע או לפחות להושיע - וכשל במשימתו.

וזה, תאמינו או לא, עוד החלק הקל, כי הסרטון הזה מלמד גם על חוסר האונים של מדינת ישראל בכל הקשור לגורל החטופים: בניגוד לזעקת המשפחות האומללות, אין הצעה מעשית שמונחת על השולחן ושישראל יכולה לקבלה. זה תיק שאפשר להפיל בקלות רבה מדי על נתניהו, אבל צריך להודות ביושר ששום מנהיג ישראלי אחר, לו היה בנעליו, לא היה יכול לקבל את דרישות חמאס.

בניגוד לטענת הגורמים הרשמיים, גם התזה ההפוכה התבררה כמוטעית: שום לחץ צבאי או פעולה צבאית לא יובילו לשחרור מאסיבי של חטופים. העובדה ששניים מהם חולצו במבצע הרואי, רק מגבירה את התסכול: הרי גם אם נצליח - באופן שאין מזהיר ממנו - להוציא אל הפועל עוד עשרה מבצעים שכאלה, יישארו יותר ממאה חטופים בידי חמאס. כמה מבניהם בין החיים? זו שאלה שמפחיד אפילו לנסות ולענות עליה.

זאת ועוד, כי האמת המאוד לא נעימה צריכה להיאמר: ככל שחולף הזמן פוחת הסיכוי לשחרור טקטי של חלק מהחטופים תמורת סיוע הומניטרי (בין היתר בגלל שזה, אבוי, ניתן "בחינם" על ידי ממשלת ישראל, אולי כתוצאה מלחץ אמריקאי) והפסקות אש קצובות בזמן.

נואשנו כבר מלנתח את הלך רוחו של מנהיג חמאס, אבל סביר להניח כי מי שנמצאים בידיו יוחזקו עד לרגע האחרון, אלא אם כן ישראל תסכים להעניק לו תמונת ניצחון. היא לא.

וכאן אולי מקבל הסרט של משפחת ביבס בכל זאת איזו משמעות סמלית, בהיותו תזכורת מכאיבה שמאגדת את כל התסכול וחוסר האונים שלנו: המכשולים ומערכות ההתראה שכשלו ביום פקודה, ההיערכות המוקדמת הלא מספיקה למרות ההתראות, התגובה האיטית והמסורבלת של צה"ל למתקפה (כמסגרת, לא ביוזמות מקומיות שכתבו עלילות גבורה) - וכן, גם של חוסר היכולת המתסכל שלנו היום להביא לשחרור החטופים או לפחות לספק מידע אמין על גורלם.

מדינת ישראל וצבאה נתפסו לא מוכנים ביום פקודה: לא רק בפני שוביה מתחננת שירי ביבס האומללה, שכן מחלאות האדם ממילא אין ציפיות.

היא מתחננת גם לעזרה שמדינת ישראל כשלה מלהושיט לה באותה שבת, עזרה שלמרבה הזוועה היא לא מסוגלת להושיט לה גם היום, אחרי ארבעה וחצי חודשי לחימה וקרוב ל-500 נופלים בקרב של הצבא החזק במזרח התיכון מול הקטן שבאויביו (מבחינת היקף הכוחות וארסנל הנשק). אם תרצו, זה מה שהופך את הבטן באמת.