ענת שוורץ, כתבת ישראלית של ה"ניו יורק טיימס", זומנה לבירור שעתיד להסתיים בהשעיה, זאת משום שבין היתר סימנה 'לייק' לציוץ שלי מ־7 באוקטובר שבו כתבתי כך: "אחרי שדיברתי על אחדות, עקרון אחד שצריך לזנוח היום: מידתיות. צריך תגובה לא מידתית. שישראל תראה מה היא מחביאה במרתף. אם תיפול שערה מראשם - להוציא להורג אסירים ביטחוניים. להפר כל נורמה בדרך לניצחון. למען יראו ויראו. מי שמולנו אלו חיות אדם שלא בוחלים בהפרה של כללים מינימליים, לרבות רצח צוותי רפואה ותינוקות. על זה לא עוברים הלאה".
ראשית, להסתייגות הנדרשת, כי לטיימינג יש משמעות. הציוץ הזה נכתב ביום הטבח, והשתמשתי בביטוי שככל הנראה לא הייתי משתמש בו כיום. למרות שהדברים נכתבו בזמן שמאות גופות של יהודים עדיין היו מוטלות בחצרות הקיבוצים - שחיטה היא אולי מילה מוגזמת שניסתה לבטא את דעתי בצורך בתגובה לא מידתית על מעשה לא מידתי, כזה שייצרב לדורות. עוד יצוין כי ממשלת ישראל מגיבה כיום בתקיפות בעזה במלחמה שזוכה לתמיכה ציבורית, וטוב שכך - אחרת אין לנו יכולת וסיבה להמשיך לחיות במקום הזה.
אלא שהאיומים בהשעיית עיתונאית בשל סימון לייק לציוץ "פרו-ישראלי", לא נולדו בחלל ריק, ומספרים לא פחות על הניו יורק טיימס עצמו וגם על התקשורת הישראלית. באתר ynet ששייך לקבוצת "ידיעות אחרונות" איתרו "גורמי הסברה ישראלים" עלומים, ש"הביעו חשש כי המהלך של העיתון יעזור למכחישים לקעקע את האמינות של התקיפות המיניות של חמאס".
נזכיר: שוורץ חתומה, לצד עיתנאים נוספים על התחקיר המקיף של העיתון האמריקני שחשף פרטים קשים אודות תקיפות מיניות במהלך 7 באוקטובר וגילה כי התקיפות המיניות לא היו אירוע מבודד - אלא דפוס נרחב של אלימות על בסיס מיני. המסר של אותם גורמים הוא שהדופי שיוטל על הכתבת עלול לפגוע ב"מאמצי ההסברה הישראלית".
האם לדעת אותם גורמים המהימנות או העובדות המוצגות בתחקיר השתנו כתוצאה מאותו בירור או לייק? האם העיתון לא עומד מאחורי הסיפורים שהוא עצמו מפרסם? האם עצם הבירור אינו פוגע בתדמיתו של העיתון? האם, לדוגמה, העובדה שאחד מהפובליציסטים הבכירים של ה"ניו יורק טיימס" תומאס פרידמן, מביע בעקביות התנגדות לנתניהו, לא פוגעת בדימוי העיתון כ"נטול פניות"? נישאר עם הספק.
על פי כלי התקשורת האמריקני, שוורץ - אשר עובדת בו ככתבת פרילאנס - הפרה את מדיניות החברה כשעשתה לייק לציוץ המנוגד למדיניות העיתון. מדיניות "הניו יורק טיימס" לגבי התנהלות עובדיה במדיה החברתית מזהירה כי אסור שפוסט או לייק "יביע דעות מפלגתיות, יקדם דעות פוליטיות, יתמוך במועמדים, יעיר הערות פוגעניות או יעשה כל דבר אחר שמערער את המוניטין העיתונאי של ה'טיימס'".
אלא שמי יגדיר מהו "מפלגתי" או "פוליטי"? האם לייק לפוסט שקורא לחילופי שלטון הוא פוליטי? האם לפי ה"ניו יורק טיימס", ציוץ שתומך בלקיחת אחריות של ראש הממשלה לטבח הוא מפלגתי? האם שיתוף פוסט שקורא להפסקת אש אינו יכול להיחשב בעיניי ציבורים מסוימים לפוגעני? אותה מדיניות אמורפית חושפת שוב את רשת ההסוואה והפוטנציאל ההרסני של הפיקוח על דעות של עיתונאים, תחת תחפושת "ליברלית" של "מדיניות הארגון".
גם אם הכוונות טובות, בפועל (כפי שכבר הוכח גם במספר כלי תקשורת ישראלים שדוגלים במדיניות דומה ובכך יצרו אפקט מצנן, לרוב על עיתונאים משמאל) - מדובר בלא יותר כלי לשליטה פוליטית. לפיכך, האמת הפשוטה חייבת להיאמר: אקט "רגולטורי" של בוסים (מו"לים) שעוקבים ברשתות החברתיות אחר ציוצים, או חמור מכך - "לייקים" הוא אנטי-עיתונאי בהגדרה.
למה בעצם דווקא "רצח עם"?
ולבסוף, ישנו העניין עצמו. עם כל החשיבות לציוצים או אמירות זניחות של שרים זניחים שהגיעו עד להאג, שאלתם את עצמכם פעם למה הקמפיין האנטי-ישראלי מאז תחילת המלחמה מתמקד דווקא במילים "רצח עם"? מה יש בצמד המילים הזה שמגייס תחתיו מיליוני אזרחים בעולם נגד ישראל? למה לא נבחר הסלוגן "היהודים כובשים", "האימפריה הציונית מכה שנית" או פשוט "הישראלים הורגים ללא אבחנה". הסיבה היא פשוטה: התפיסה הבסיסית של חוגים רדיקליים באירופה ובארה"ב היא שישראל זכתה בהכרה בגלל השואה. הניסיון לטפול האשמה מגוחכת כזו (אפילו בהאג, לא ממש מגרש ביתי, לא נמצא אותו אקדח מעשן) על ישראל הוא בעצם "התקזזות" שבאה לשמוט את הלגיטימציה הישראלית לחיות פה, בבחינת "הנה, עכשיו היא זאת שמבצעת את אותו דבר".
ולמה כל כך הרבה אנשים ברחבי העולם קונים את הסחורה הזאת? כי בדיוק כמו שיש בישראל מכונת רעל מקומית שנבנתה בעמל ובכסף רב כדי לתחזק שלטון, כך מתקיימת לה במקביל מכונה חזקה וגדולה בהרבה - שלמרבה הצער תוקפת את ישראל "משמאל". באמצעות הרשתות החברתיות ותאים פופוליסטיים בקמפוסים היא קונה לה אחיזה וסוחפת מיליונים. בעולם מושלם, אפשר היה לומר אפילו שיש בכך צדק פואטי שסוגר מעגל ומעניש את הלאומנים והפופוליסטים פה בישראל, הבעיה היא שמי שבסוף משלם את המחיר הוא שוב הרוב השפוי שנותר נטול הגנה ועובדות יסוד בתווך.