לא הכל זה ביבי. תהיו טובים ותצטרפו לקריאת שמע ישראל למען החטופים

לקראת סוף השבוע שעבר השיק מטה משפחות החטופים קמפיין חדש, שונה מאוד מהקו בו נקט עד כה: עידוד של קריאת "שמע ישראל" להצלת החטופים.

הקריאה הזאת עוררה פולמוס, שכרגיל במקומותינו התדרדר מהר מאוד לוויכוח על מה שכל אחד מאתנו חושב על איש אחד, זה שעומד במרכז כל ריב אזרחי-פוליטי כבר משהו כמו 30 שנה.

מיד ננסה להתייחס לקמפיין עצמו, אבל קודם כל משהו אישי: אני איני נוהג להתפלל (אלא אם כן מחשיבים פנדלים), אבל במקביל ולמרות אפיקורסיותי הממארת, משתדל לזכור שגדולה מצווה שבין אדם לחברו ממצווה שבין אדם למקום. רוצה לומר: "שמע ישראל" כמשהו שבין אדם לאלוהיו, זר ללא-מאמין שכמוני, אבל "שמע ישראל" בציבור, כחלק מזעקת משפחות החטופים, הוא בעיני מצווה גדולה.

כי כאשר דורשים ממני להתפלל, מדובר בכפייה דתית, אבל כאשר מבקשים ממני "להשלים מניין" לתפילה בציבור, אני מתייצב - ואפילו משתדל לומר "אמן" במקומות הנכונים. קל וחומר כשמקור הבקשה הוא מטה של משפחות שמדינת ישראל חבה להן חוב מוסרי גדול. כלומר - גם אם הייתי מתבקש על ידן לעמוד על רגל אחת למשך 5 דקות בכל יום, ככל הנראה הייתי משתף פעולה (במגבלת משקלי העודף).

זה אולי המקום להזכיר שלא מזמן נערך איזה תרגול יוגה למען החטופים - אקט שזכה לקיתונות של בוז מצד לא מעט מגיבים, בעיקר מהצד הימני-מסורתי, עדות-לכאורה לטרלול הפרוגרסיבי, האחר, זה ש"כידוע" נרצח בגלל שרקד סביב פסל של בודהה...

וכאן אנו מתחילים לנגוע בשורש הבעיה: אחד האסונות הגדולים של הישראליות הוא שיותר מדי מאתנו תופסים אותה כמשחק סכום אפס. חשבון שבו רווח של יהודי אחד הוא ההפסד של האחר. נתרחק מעט מגבול הרצועה כדי לבחון מאבק פחות אמוציונלי, בוודאי פחות חשוב, מזה שמנהלות משפחות החטופים - כמו תחבורה ציבורית בשבת.

במקום נורמלי הייתה היתכנות כלכלית המבחן היחיד לקיומה של זו. כמובן שהיו נמנעים מלנסוע (למשל) ליד בתי כנסת או בלב שכונות חרדיות, אבל מעבר להתחשבות בצרכיו של האחד מחד ואמונתו של האחר מנגד, אין סיבה שנושא כמעט טכני שכזה יהפוך עילה למריבה. במציאות הישראלית המורכבת והאמוציונלית, הוא מפרק ממשלות.

נחזור אל החטופים ואל משפחותיהם האומללות - שומעות כמו כולנו את השמועות על כך שרבים מהם כבר אינם בין החיים ולא יודעות את נפשן מרוב זעם, תסכול וחוסר אונים.

במו אוזניי שמעתי איך מתארים את הקמפיין הזה ("שמע ישראל") כנכון יותר, כעממי יותר, כניסיון לקרב את כל חלקי העם - גם את המסורתיים יותר - לנושא שלכאורה "נחטף" בידי מי שגילו שהפסיקו להם את המוזיקה המסיבה הקבועה של מוצ"ש בקפלן.

אודה שברגע הראשון הנהנתי בהסכמה, אבל מיד אחריו באה התהייה: עד מתי תימשך פה החנופה למחנה שקיים רק בדמיונם של מנהלי קמפיינים?

באחת ממערכות הבחירות של שנות השמונים, נשאל שמעון פרס מהו השיר העברי האהוב עליו בכל הזמנים והשיב ללא היסוס: "זינגרלה".

למי שלא קשיש מספיק בכדי לזכור את אחד הרגעים המביכים ביותר בציבוריות הישראלית, נגלה שמדובר בלהיט עממי שהיה פופולרי באותה שנה הרבה יותר מהלוזר הנצחי של הפוליטיקה הישראלית, שכמובן הפסיד גם באותו קמפיין (היום בטח היה עונה "חרבו דרבו").

כלומר, ההנחה הסמויה לפיה קיים איזה מטומטם עממי מסורתי ונוטה לימין, שימהר להשתכנע אם רק יפנו אליו בשפתו ויטלטלו מול מבטו הדבילי איזה ספר תהילים, היא מקוממת בעיני הרבה יותר מאשר התנשאות גלויה.

ועוד הנחה גלומה באסטרטגיה הנפסדת הזאת: לתומי סברתי שאין עסקת חטופים בגלל סרבנותו של חמאס לנהל משא ומתן עד שישראל לא תתחייב לסיום הלחימה כנגדו - ועכשיו מספרים לנו שזה בגלל שמאבק משפחותיהם אינו צבוע בצבע הנכון?

בואו נחזור על הטענה הזאת במילים אחרות: יושבים אנשים בבתיהם ומנהיגים בלשכותיהם, יודעים מה עובר על החטופים, שומעים מה קורה לחטופות - ומתנגדים לעסקה רק מטעמים פוליטיים. תקראו לי נאיבי, אבל אני מסרב להטיח האשמה שכזאת אפילו בפוליטיקאי הציני ביותר.

כי הרי אם אכן כך הוא - וכל מה שדרוש כדי להשיג עסקה הוא רק לצבוע את המאבק בצבעים הנוחים למשטר - הרי שבאמת אפשר להתחיל לקפל פה הכל - אנחנו לא עם שראוי למדינה משלו.

אם השתדלות להתחבב על רוב חלקי העם היא עוד מובנת איכשהו - ולו רק מחמת מצוקתם של המבקשים, הרי שההתנגדות האידיאולוגית כלפיה מבטאת הלך מחשבה גרוע אפילו יותר.

אני יכול להבין ליברל חילוני שחש לא נוח בכל פעם שבה נדמה לו שהוא צריך להתחנף לקונצנזוס. זו אותה תחושה של תסכול שעולה בו בכל פעם שבה מנהיג חילוני חובש לראשו כיפה גדולה ועולה לרגל לביתו של רב בעל השפעה.

הבעיה היא שהתסכול הזה העביר חלק מהציבור החילוני-ליברלי על דעתו. פתאום חנוכה הופך בעיניו לחגם של הקנאים, פורים מסמל את תחושת הרדיפה התמידית, בפסח הוא מוכן למות על קידוש הפיתה במחלקות האשפוז, שבועות הוא חג שהומצא על ידי רפתנים, דוכן שמשדל להנחת תפילין כמוהו כקריאה לחזרה בתשובה - ושרק ינסה מישהו ללמד את הילד שלהם בבית הספר איך קוראים דף גמרא - והם יזעקו "הדתה" ויתבעו להדיח את המנהל/ת.

מה ביקשו מכם, אחי הנאורים, לקרוא "שמע ישראל" לדקה אחת? הרי אם היו מבקשים מכם לקרוא שיר של דילן, הייתם גודשים כבר את כיכר הבימה בשירת "הסכם חטופים איז בלוינג אין דה ווינג", נכון?

אז למה לא להצטרף למשהו שעליו אמי בת ה-95 נוהגת לומר: "אם לא יועיל, בוודאי גם לא יזיק" - או שאולי המסורת היהודית כבר נראית לכם מגונה עד כדי כך שאתם מוכנים להצדיק את הלחישה האיומה ההיא של בנימין נתניהו על אוזנו של המקובל המנוח כדורי?

אפשר שיבוא עוד היום שבו כל זה יהיה נושא למחקר אקדמי, שייגע במה שהיום הוא רגיש מדי, כמו למשל השאלה איך הפכו מי שמדינת ישראל חבה להם חוב מוסרי גדול כל כך לכמעט-אויבים בעיני חלק מאזרחיה (תשובה אפשרית: הם מזכירים את רגעי ההפתעה, ההפסד וההשפלה, ששום ניצחון צבאי או גופת מחבל, בכיר ככל שיהיה, לא יצליחו למחות לעולם).

בינתיים - תהיו טובים ותצטרפו לקריאת "שמע ישראל" למען החטופים גם אתם לא עפים על התוכן, כי על דבר אחד נדמה שאין ויכוח: עם כל יום שחולף, מתגברים הסיכויים לכך שבקמפיין הבא כבר ניאלץ להחליף את שמע ישראל בקדיש.