כשההמונים הפגינו, שוב שידרו מאסטר שף. יש לזה רק פיתרון אחד

בשבוע שעבר ירושלים געשה. אלפים הפגינו מחוץ לכנסת. בנאום קורע לב, עינב צנגאוקר, אמא של מתן שחטוף כבר חצי שנה בעזה, קראה לציבור להבעיר את המדינה עד שנתניהו יפנה את מקומו ויוחלף בידי מישהו שהחזרת החטופים בראש מעייניו. אלפים נוספים שעו לקריאתה וצעדו אל ביתו של נתניהו ברחוב עזה. המחסום המשטרתי הראשון, בצומת עזה-מטודלה, נפרץ והמשטרה התעמתה עם מפגינים במורד הרחוב. צעיר נועז נשכב תחת גלגלי מכתזית המשטרה, ובכך מנע מהשוטרים להפעיל אותה בניגוד לנהלים, סתם כדי לרצות את השר הממונה. בואש הופץ והסריח את רחביה. מאז ליל גלנט לא התפרץ כזה זעם בבירה. את המתח ניתן היה לחתוך בסכין.

‏בינתיים, בערוץ החדשות הנצפה ביותר בישראל, שמספרו בשלט 12 - שידרו מאסטר שף. השופטים התלוננו שפלפל מסוג חלפניו שהוגש להם באחת המנות היה גס מדי. דיברו שם על ההבדלים בין פנקייק יפני לסתם פנקייק. למעשה, עד שהתחילה רצועת השידור הלילית בהגשת יאיר שרקי (גילוי נאות: אנחנו חברים וותיקים) ואברי גלעד (גילוי נאות: אין ביננו שום קשר אישי), צופי 12 כלל לא דווחו על האירועים המטלטלים בבירה, בעודם קורים בזמן אמת. אתמול (שבת) זה קרה שוב.

‏וכשבחדשות 12 כן טורחים לסקר את המחאה המתפרצת נגד הממשלה - זו, נזכיר, שתחת כהונתה נרצחו ביום אחד 1200 ישראלים - הם עוד גורמים לנו להתגעגע לפנקייקים היפניים. רק בראשית השבוע שעבר התקיימה בירושלים ההפגנה הגדולה ביותר מאז טבח אוקטובר 7. על פי ההערכות, יותר ממאה אלף איש נהרו לבירה והקיפו את הכנסת. עיר אוהלים הוקמה סביב המשכן. בפתח מהדורת החדשות של אותו הערב, עופר חדד אפילו לא טרח להביא בפני הצופים את העובדות בטרם פצח במונולוג מביך שכאילו נלקח מחשבון הטוויטר של בצלאל סמוטריץ': במקום לספר שזו ההפגנה הגדולה ביותר מאז פרוץ המלחמה, הוא דקלם את הקלישאה הנבובה לפיה "חזרנו בזמן לשישה באוקטובר".

במקום לדווח שמאות מעסיקים שחררו את עובדיהם על מנת שיוכלו להצטרף למחאה, הוא תייג את האירוע כ"מחאת קפלן". ובמקום לספר לציבור שבני משפחות החטופים שנמצאים בהפגנה כורכים יחד את הדרישה לשחרור החטופים עם קריאה להפיל את הממשלה כי התרשמו אחרי חצי שנה של ניסיונות שכנוע בחדרים סגורים שנתניהו הוא המכשול לעסקת חטופים נוספת, הפרשן המהולל חדד תיאר את החיבור בין משפחות החטופים למחאה כ"מלאכותי". במקום לקבל את הפרטים על ההפגנה עצמה, צופי מהדורת החדשות קיבלו את דעותיו, הצפויות ולא מעניינות במיוחד, של עופר חדד. איך אמר אחד ממובילי המחאה, "כבר עדיף מאסטר שף. לפחות מריח טוב".

‏זו רק אנקדוטה אחת שמדגימה תופעה רחבה ומדאיגה בהרבה: מהדורת החדשות הנצפית בישראל, "מדורת השבט" כפי שאנשי חברת החדשות מתארים את עצמם בזחיחות לא פעם, הפכה לשעת שידור שלא עוסקת בהבאת עובדות בפני הציבור. במקום, היא מספרת סיפורים ומקבעת נרטיבים שבסופו של יום תואמים באופן מפליא בדיוק למה שבנימין נתניהו ואנשי התעמולה שהוא מעסיק רוצים שנחשוב.

‏כיצד הפכו חדשות 12 לכאלה? אתם בטח שואלים את עצמכם. והתשובה, במילה אחת, היא: פחד. ולא, חלילה, פחד לגורל המדינה, או לעתיד הדמוקרטיה הישראלית והחופש של ישראל החילונית לחיות את חייה. לא, להערכתי חדשות 12 שעבדו את עצמם למכונת התעמולה של נתניהו מתוך פחד להכנסותיהם. מאז עלייתו, והתחזקותו של ערוץ 14 בקרב פלח מסויים בציבור הימני בישראל, חברת החדשות חוששת מאד - הן מיוזמות שלטוניות שיפגעו בהכנסותיהם ויסייעו לערוץ התעמולה החדש, והן מהתחרות על לב הצופים ומזעם הביביזם שעלול לפגוע בהם בתחרות הזו. אז מה עשו ראשי חברת החדשות גיא סודרי ואבי וייס (שבעצמם לא נחשדים לא בביביזם ולא במשיחיות ולא בתמיכה לדיקטטורה דתית)? לאט ובבטחה הם הפכו את רצועת השידור המרכזית שלהם, זו שאמורה לתווך לצופים את המציאות, לרצועה שבה עושים הכל כדי לא לעורר את זעם השלטון ותומכיו.

‏זה בא לידי ביטוי בפרטים הקטנים. למשל, ההתקוממות של הפרשנית הבכירה דפנה ליאל, מומחית מטעם עצמה לענייני טרמינולוגיה, כשארגוני מחאה העזו לכנות את המדיניות הכלכלית של הממשלה - שכוללת, נזכיר, ריקון הקופה הציבורית והגדלת הגירעון לטובת תקציבי ישיבות ומאחזים בלתי חוקיים - "ביזה". או, למשל, הפחד של הכתב המדיני ירון אברהם לומר את צמד המילים "אלימות מתנחלים" כאילו פציעות והרג של פלסטינים בגדה המערבית בעקבות חיכוך עם תושבים מההתנחלויות הם פרי דמיונו של ג'ו ביידן, ולא עובדות שצריך להביא לציבור. וכמובן, ה"תחקיר" של כתבת החינוך יעל אודם, על מנהלת תיכון שהעזה להביע הזדהות עם הסבל בעזה בעמוד הפייסבוק שלה, שהיה לא יותר מעוד רדיפה מקארתיסטית של אזרחית ישראלית, רק כי הדעות שלה לא תואמות לרוח המנשבת במיינסטרים של המרכז-ימין.

‏זה בא לידי ביטוי, כמובן, גם בפרטים הגדולים. והפרט הגדול ביותר בחדשות 12 הוא לא אחר מעמית סגל, פרשן עם ידע אנציקלופדי של הפוליטיקה הישראלית, שהיום איש אינו טורח לבדוק את הטענות שהוא מעלה בשידור ואיש אינו מתקן אותן גם כשהן מתבררות כשקריות או מעוותות. כפי שדיווח כאן דוד ורטהיים, מאז עליית ממשלת הבלהות של נתניהו ב-2022 וניסיון ההפיכה המשטרית שניסתה לערוך כאן, נוצר מעין "מאזן אימה" בין סגל לבין מנהליו בחדשות 12: כדי לא לאבד את סגל ואת קהל הצופים הימני שעשוי לנדוד עמו אם יערוק לערוץ התעמולה המתחרה 14, קיבל סגל יד חופשית לעשות כרצונו בדקות השידור הרבות המוקצות לו, מבלי שאיש יבדוק האם טענותיו עובדתיות ופרשנותו בלתי תלויה בדף המסרים הקואליציוני. הוא, בתמורה, שמר על הלגיטימציה שמעניק לו השידור בחדשות 12, ועל הזיהוי כפרשן לענייני כל, ולא כעיתונאי מגזרי שמדברר את עמדות הציונות הדתית. ומאזן האימה הזה הוביל לכמה מהעיוותים הגדולים ביותר שנראו בטלוויזיה הישראלית.

‏די שנביט למשל, בדיווחיו על טיוטת בג"ץ הסבירות, למשל. אז, סגל שם ידו על הדלפה ששווה את משקלה בזהב: פסק דין של בג"ץ נחת בתיבת הדואר שלו בטרם התפרסם באופן רשמי. אין כמובן עיתונאי שלא היה רץ לדווח על הפסיקה. אבל אין גם עיתונאי שמכבד את עצמו ואת מקצועו, שהיה עושה זאת כמו סגל. נזכיר: פסק הדין כלל שתי החלטות דרמטיות: ראשית, חמישה עשר שופטי בג"ץ פסקו, ברוב מוחץ 13-2, שלבית המשפט העליון ישנה סמכות לפסול לא רק חוקים רגילים, אלא גם חוקי יסוד של הכנסת. שנית, ברוב קטן יותר 8-7 פסקו השופטים שדינו של חוק הסבירות - הראשון (והיחיד בינתיים) מבין חוקי ההפיכה המשטרית שעבר בכנסת - להיפסל בעצמו.

‏מה עשה סגל? בחר את אחת משתי ההחלטות הללו, זו שהתקבלה ברוב דחוק של שופטים, ודיווח רק עליה לציבור. ולא רק זאת, סגל גם ליווה את הדיווח בציטוט - שנכתב לכאורה על ידי נשיאת העליון בדימוס חיות - לפיו עילת פסילת חוק הסבירות היא העובדה שהתקבל ברוב קואליציוני דחוק. רק כמה ימים לאחר מכן, כשהתפרסם פסק הדין הסופי, התברר לנו גודל העיוות. לא רק שהכותרת הדרמטית יותר מפסק הדין הוסתרה על ידי חברת החדשות המרכזית בישראל, אלא גם הציטוט שהביא סגל מדברי חיות כלל לא הופיע בהחלטתה. זה בכלל היה ציטוט שהופיע, מילה במילה, בהחלטתו של השופט עופר גרוסקופף - ושנדחה על ידי שופטים אחרים בהרכב, גם כאלו שתמכו בפסילת חוק הסבירות (כמו למשל, דפנה ברק-ארז וענת ברון). מעשה נבלה העיתונאי הזה משול למצב, דמיוני בינתיים, שבו בית המשפט המחוזי בירושלים פוסק עונש מאסר ממושך וקנס כספי כבד לנתניהו בתיקי האלפים, וכתב שזוכה להדלפה בעניין מדווח לציבור רק על הקנס הכספי.

‏די להביט מעבר לים, לארצות הברית, כדי לראות כיצד על כלי תקשורת שמכבד את עצמו לדווח על הדלפת החלטה של בית המשפט העליון. כשאתר "פוליטיקו" קיבל גישה בלעדית לטיוטת ההחלטה שמאפשרת להגביל את הזכות להפלות בארצות הברית, הטיוטה המלטה הובאה לציבור ביום שבו עלתה הידיעה לאוויר. אתם חושבים שמנהלי האתר היו מאפשרים לאחד הפרשנים שלהם, שכבר הוכיח שיש לו אג'נדה פוליטית מובהקת, לשבת ולבחור אילו ציטוטים לפרסם ואילו לא? כמובן שלא. אבל חדשות 12 רואים עצמם פטורים מאמות מידה עיתונאיות בסיסיות. הם אפילו לא ערכו בדק בית פנימי כדי לנסות לברר איך ייתכן שהפרשן הפוליטי פשוט פרסם שורת ציטוטים סלקטיבית מתוך טיוטת פסק דין, כשבמקרה כל הציטוטים משרתים את מטרות השלטון. אם הערוץ לא רואה עצמו מחויב לאמות מידה של ערוצי חדשות בינלאומיים, כנראה שהוא לא ערוץ חדשות.

‏זה לא המקרה היחיד שבו סגל חוטא בהסתרה, אי דיוקים, רמיזות שמשרתות את המשטר. יש למשל, את הפעם בה פרסם פתק שלכאורה נמצא במנהרות חמאס, רמז שהוא נכתב על ידי סיוואר בלי להביא שום תימוכין, והציג אותו כעדות לכך שצה"ל אוטוטו משיג את הניצחון המוחלט על מנהיג חמאס (איך הולך עם זה, אגב?). גולשים גילו שהפתק נכתב בערבית קלוקלת ושאף גוף רשמי לא קשר בינו לבין סינוואר או בכיר חמאס אחר. או, למשל, את הפעם ההיא שדיווח לעוקביו בטלגרם שגל הירש, האיש ששרה נתניהו חפצה ביקרו, עובד כמתאם שבויים ונעדרים ללא שכר - בלי לגלות להם שזה רק כי חוזה שמן וראוותני עדיין לא נתפר להירש, שעתיד להשתכר בחצי מיליון שקל לשנה (על פי הדיווח בכאן של מיכאל שמש - גילוי נאות: עוד חבר וותיק). כל ערוץ חדשות שמכבד את עצמו, היה עורך תחקיר אחרי שהפרשן הבכיר הפך את שידוריו ללעג ולקלס - אבל נדמה ש"מאזן האימה" בין סגל למנהליו, מונע אפילו בדיקה שטחית של הדברים.

‏רגע, רגע, רגע - אתם בטח אומרים לעצמכם - אתה טוען שחדשות 12 משדרים מהדורת חדשות ביביסטית? הרי יש שם את גיא פלג, אמנון אברמוביץ', דני קושמרו - הם לא סובלים את נתניהו והם בטח לא מסתירים זאת. נכון. אבל אלף פרשנויות לא יתקנו את הנזק לו גורמים העיוותים בדיווחים החדשותיים שאמורים להביא עובדות בפני הצופים. להפך, קקופוניה תקשורתית, עם עשרה פרשנים שצועקים זה על זה באולפן - גם אם חלקם זועק נגד ביבי - רק משרתת את השלטון שרוצה להסיט את תשומת הלב הציבורית מההרוגים, הפצועים, המפונים, הכלכלה המתרסקת והגרעון הטופח. אם לא הבאת לציבור את העובדות, אתה יכול להיות בטוח שהפרשנויות - גם הביקורתיות שבהן - תיפולנה על אוזניים ערלות.

‏פעיל המחאה רן הר-נבו מרבה לדבר על בגידת התקשורת הישראלית באינטרס הציבורי. ואין בגידה גדולה מזו של ערוץ 12, שמוליך את צופי מהדורת החדשות שלו שולל בדיווחים מוטעים, פרשנויות מטעם, ומסגור מעוות של המציאות. מנהלי הערוץ מתנהלים כך מתוך פחד: הם יודעים שיש קהל שעוד עלול לזפזפ למהדורת 14, אז מבטיחים שגם מהדורת 12 לא תביא עובדות לא נוחות לימין הביביסטי. הכל משיקולי רייטינג.

‏אבל כאן כולנו נכנסים לתמונה: ההתעוררות הגדולה של ישראל הליברלית בשנה האחרונה מעניקה לציבור שוחר הדמוקרטיה כוח מספיק משמעותי גם כדי לדרוש שינוי מאבי וייס, גיא סודרי, ויתר האנשים שמביאים לנו את מהדורת "חדשות" 12. אם אנחנו לא רוצים תעמולה במסווה של משדר חדשות, צריך להבהיר להם שהפחד הגדול שלהם, נטישת הצופים הגדולה עלול להתממש לא רק מצד תומכי ההפיכה המשטרית, אלא גם מצד מתנגדיה. עד שערוץ 12 לא יגבה מחיר כלכלי על התנהלותו, נמשיך לקבל עוד מאותה תעמולה. אז מה עושים? פשוט מאד - לא משתפים פעולה. מכבים את הטלוויזיה, מסירים את אפליקציית 12 מהסמארטפון. חרם צרכני שיוביל את קברניטי הערוץ לחשב מסלול מחדש.

הכותב לשעבר כתב גל"צ