בשנת 2020, נצח במונחים ישראלים, בדקה יפעת מחקרי מדיה עבור עיתון גלובס מי הם 50 העיתונאים המשפיעים בישראל. 250 הגיעו לקו הגמר, אבל מנצח אחד ברור היה שם - פרשן חדשות 12 עמית סגל. העיתונאית המשפיעה ביותר באותו מדד הייתה אגב איילה חסון. הסקר לא הפתיע איש, והממצאים חזרו פחות או יותר על אלו של השנה שקדמה לה, וזאת שבאה אחריה.
לא היה בעשור האחרון עיתונאי שהשפיע יותר, דובר יותר, הוביל יותר והשפיע יותר מעמית סגל. תחת התואר הבלתי רשמי של "הפרשן הלאומי", מונף סגל - איך לא - לטור קבוע ב"ידיעות אחרונות" ובכך השלים מעגל. נחום ברנע - איש העבר - אאוט. סגל - על מאות אלפי עוקביו, חסידיו ומסוקריו הפוליטיקאים המפוחדים - איש השעה, השנה והעשור.
אתמול, כך נראה, ההיסטוריה רשמית שינתה כיוון. האירוע של חשיפת הרוב "הדחוק" של שופטי העליון בפסק דין עילת הסבירות ייזכר כאירוע מכונן בתולדות חברת החדשות. מה בעצם קרה פה? סגל חשף את התוצאה הצפויה של השופטים (7:8), והביא גם ציטוטים מפסק הדין. לכאורה הישג עיתונאי פנומנלי. אלא שהמציאות התבררה כשונה והמספר האמיתי הוא בכלל רוב של 13 שופטים (מול שני מתנגדים) לפסילת חוקי יסוד. האם עורכיו, אבי וייס וגיא סודרי, ביקשו מסגל לראות את החומר שהיה בידו טרם השידור הראשון? האם הם ידעו על הרוב (הלא דחוק בכלל) ולא פרסמו? האם סגל ידע ולא אמר להם? האם המקור ידע ולא אמר לסגל? חשוב להבין, לא מדובר רק בסגל. האמינות של חברת החדשות מוטלת פה על הכף. במשך שבוע שלם, שידורים על גבי שידורים, חברת החדשות האכילה את הציבור במידע חלקי שיצר תמונה מעוותת.
השבוע האחרון הוא חלון הצצה מרשים לשיטת העבודה של סגל. למחרת הפרסום המטלטל אודות ההכרעה הצפויה, המשיך סגל ודיווח ("בפרסום ראשון!") על "מתווה דרעי". המתווה כלל ניסיון (מניפולטיבי) לדחות את פרסום הכרעת הדין. בדברי ההסבר שסיפק סגל תוך שחשף את הפרטים, זה כמובן לא צוין. מה שכן צוין הוא שלפיד וגנץ "ככל הנראה" לא יתנגדו. למחרת, התברר, כצפוי, שכל חברי האופוזיציה מתנגדים התנגדות נחרצות לניסיון המושחת. השניים, לעומת סגל, הבינו שמדובר בספין כוזב שניסה למנוע את פרסום הפסיקה שסתמה את הגולל על ה"רפורמה". אבל למי אכפת. בלון הניסוי יורט, אבל בפעם הבאה אולי יצליח.
הפרסום המגמתי של חדשות 12 הוא רק קצה הקרחון. כמו בכל אירוע מצטבר, הצצה ברשתות חושפת כי ייתכן והגיע הרגע בו המאסה הציבורית המצטברת שנוצרה נגדו הפכה אותו מנכס לנטל. זהו ממש לא קץ הקריירה של העיתונאי החשוב הזה, אבל נראה שכבר ניתן לומר בביטחון שאת 2023 סגר סגל כפרשן במקרה הטוב מגזרי.
כדי להבין איך הגיע סגל לרגע הזה, יש ללכת אחורה ולהבין את האינטרסים המורכבים שלו ושל חדשות 12 בתמונה הכוללת. נראה כי קו השבר המרכזי של סגל עם ה"מיינסטרים" (הלחם והחמאה של חדשות 12) נחצה עם תחילת ניסיון ההפיכה המשטרית.
עד אז, העסק תיקתק מצוין. בדיל הלא רשמי בין סגל למנכ"ל חברת החדשות אבי וייס כולם יצאו מורווחים. בחדשות 12 נהנו מקשר אינטימי עם לשכת רה"מ ששלטה לגמרי על הליינאפ באמצעו הדלפות מתוזמנות לשעה 20:00. גם אם מדי פעם נאלצו לבלוע רוק או לנשוך שפתיים, צמרת חדשות 12 הבינה שמדובר בעיתונאי פנומן (על כך אין ויכוח), שמסוגל לספק את מה שמעטים מסוגלים לתת - כריזמה טלוויזיונית ומנעד ידע עצום שגם אם נעשה בו שימוש שטחי ומניפולטיבי - נותר אפקטיבי ומרשים. העסק עבד מצוין לאורך לא מעט שנים, עד שהם השתכנעו להאמין שיעבוד כך לנצח. עדות חותכת לכך היא העובדה שבמהלך העשור האחרון (המקביל לעשור נתניהו בשלטון), בחברת החדשות לא הצליחו לטפח שום "עמית סגל משמאל". האם אין ולו אחד כזה בכל עולם התקשורת הישראלית? אולי. ואולי אפילו לא ניסו.
ואז באה ההפיכה. במקום לדווח עליה, הפך סגל לשחקן פוליטי. בעוד שאפילו חבריו למערכת מימין ענדו תו תקן ממלכתי, הוא נותר בשלו עם סיוע ארטילרי מתוחכם לממשלה וניסיונות מגושמים להסביר מדוע ההפיכה טובה ליהודים. עתיד המדינה, הפילוג ואפילו האינטרסים של חדשות 12 (שהייתה מאבדת עוד מכוחה אם ההפיכה הייתה יוצאת לפועל) - המתינו בצד ונרמסו תחת הפרקטיקות המוכרות: וואטאבוטיזם ילדותי ודיבייט תמידי במקום פרשנות. תחושת אי הנוחות במערכת, גם מצידו, הגיעה אז לשיאים חדשים. זו לא הערכה, אלא ידיעה.
במקביל, גם תמונת הענף השתנתה. מישות אמורפית של "צופי ימין מושבעים", ערוץ 14, תחת מיתוג מחודש וממשלה נחושה, נסק והפך תוך חודשים לשחקן שאולי לא מאיים על הדומיננטיות של חדשות 12, אך בהחלט גונב לה צופים. אבל החשש היה חמור מזה - להפוך תחת המכבש הביביסטי של היריב החדש לערוץ "שמאל" באופן רשמי. המציאות כמובן הפוכה לגמרי, בחדשות 12 ישנו תמהיל מגוון של עיתונאי שמאל, ימין, מרכז ובלתי מזוהים רבים. אבל בחדשות 12 ידעו מי הקליינט (נתניהו) ולמה הוא מסוגל. החשש היה מוצדק.
מאזן האימה והמלכודת
כך נוצר מעין מאזן אימה: בחדשות 12 לא מסתירים את חששם מפני הנגיסות היומיומיות של ערוץ 14 בהיקף הצפייה בהם. בערוץ 14 מנגד, לא הסתירו את רצונם, סוף סוף, בטאלנט חדשותי מהאיי ליסט, והיו מוכנים לשלם לא מעט כדי שיעבור לשדר אצלם. על המתח הזה שיחק, במודע או שלא, סגל. מצד אחד, נהנה מהמשבצת המרכזית והלגיטימציה של המיינסטרים שמעניקה לו קשת 12, המאפשרת הרצאות, הוצאות ספרים ולא מעט הכרה ששווי כספי בצדה. מהצד השני, הודות לאותה חסינות - סגל פלירטט מדי ערב עם תזות לא דמוקרטיות.
אלא ששם גם הייתה טמונה המלכודת. בחדשות 12 כל כך חששו ושכחו שסגל בערוץ 14 כבר לא יהיה עמית סגל. הוא צריך אותם לפחות כמו שהם צריכים אותו. בפועל, המתח הזה חשף פעם אחר פעם את עמוד השדרה הרופף וחוסר הביטחון של "חברת החדשות של ישראל".
ואז באה המלחמה. הפעם, תחת כובע של מעין פרשן צבאי, צופי חדשות 12 צפו מדי ערב במשך שלושה חודשים בסגל - שידוע ביכולתו לטבוע קאץ' פרייז ("במקום כפר סבא - נקבל כפר עזה"), מספק הסברים מגומגמים ולעוסים על זה ש"כולם עוסקים בפוליטיקה" או על האחריות הגורפת של ראשי הממשלה, המוסד, השב"כ, המטכ"ל והמל"ל (חוץ מיעקב עמידרור, כן?) שאשמים במחדל הנורא. סגל איבד את הקשר עם הסנטימנט הציבורי.
השיא היה סרטון פרטי שפרסם לפני שבוע בספריה הלאומית בו הוא מזהיר מפני כניסת הרשות הפלסטינית לעזה ביום שאחרי המלחמה. הסרטון נתפס (בצדק), ככלי תעמולה מובהק של עיתונאי, שמשתמש באוצר היידע העצום שרכש כדי להשפיע על הציבור באופן מגמתי.
חזרה להכרעה הדרמטית של בג"ץ: חברת חדשות בעלת שיעור קומה וביטחון עצמי הייתה בודקת את הפרסום ומונעת ספינים ומניפולציות. במקום זאת, היא בחרה פעם אחר פעם בפרקטיקה נרפית של "מתן זכות דיבור לכל הצדדים", ובנתה על עיתונאים כמו גיא פלג, אמנון אברמוביץ' וקרן מרציאנו שיעשו את העבודה השחורה עבורה. גם הם עצמם הבינו זאת. אלא שהמסר עבר הלאה, לציבור.
עד אתמול, גם בחברת החדשות היה עוד היה מי שטען שסגל עשה את עבודתו, וכל עיתונאי היה מפרסם את הדלפת פסק הדין. אלא שסגל לא עשה כאן עבודה עיתונאית. הוא שימש כשכיר חרב בשירות מי שרצה לעוות את המציאות ולייצר ספין נגד הפסיקה הצפויה.
ומה עשו בסוף האירוע בצמרת חדשות 12? זימנו את אהוד יערי לשיחת נזיפה כי צחק על סגל בשידור.