מה שווה דרוקר אם אנחנו לא שולטים בו

בין נוכלויות להשמצות לקידום מקורבים ממרכז הליכוד, מירי רגב מדברת הרבה שטויות. אבל כשהדהדה ב- 2016 הדהדה את המשפט - שהפך בינתיים למסר מכונן ביחסי תקשורת ופוליטיקאים -"מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו", היא ידעה בדיוק על מה היא מדברת.

התחקיר של תוכנית המקור בשני חלקים אודות החונטה המבהילה שהקימה סביבה במשרד התחבורה, הוא עדות חיה לכך שהעיתונות, על כל חולייה, עדיין יכולה להיות קוץ דואב בישבנם של המושחתים. ולמרות מאמצים כבירים, שיגור איומים, פגיעה כלכלית, ביזור השוק, קמפיינים רשתיים אכזריים, תביעות השתקה והפצת שינאה חסרת תקדים - הם עדיין לא הצליחו להכניע את הדי.אנ.איי העיתונאי ולהכרית את הענף עליו הוא יושב.

הם עדיין לא צריכים אותנו, ועדיין לא שולטים בנו. למרות עשור של התעמרות שיטתית בחופש הביטוי והביקורת.

זה נדמה לנו ברור מאליו. למה שעיתונאי יקוד למולך, כשכל הוויתו הפוכה? הרי כמו שהגדיר זאת עיתונאי בריטי לאחרונה, היחס בין עיתונאי לפוליטיקאי צריך להיות כמו יחסו של הכלב לעמוד ברחוב: להשתין עליו. מדובר בדימוי גס רוח אולי, אבל מדויק בסנטימנט שלו. את העיתונאי אי אפשר לקנות, ואי אפשר לאלף. הטלת מימיו - כלומר הטלת הספק - הם הלב של המקצוע.

אך שלטון נתניהו ונתיניו השרים עובד שעות נוספות בהכנעת שומרי הסף, והרבה פעמים מצליח בעקשנות ובשיטתיות לעקור מתוכם את הלב הפועם של השליחות. להב 433, מבקר המדינה, מבקרי הפנים, הפרקליטות, השופטים, נציבות שירות המדינה והתקשורת פועלים מזה שנים תחת איום מתמיד של השלטון והתרגלו ששום דבר אינו מובן מאליו. כל פעולה טבעית לכאורה של ביקורת יכולה להזניק שרשרת של אירועים מצמיתים מצידו של האח הגדול שמטרתם התשה, הפחדה ובסופו של יום כניעה.
קונטרול פריקים כמו רגב לא מסוגלים לחיות בהוויה שבה ממסד ביקורתי מגדל מולם עוצמה מקבילה. שליטה בעיתונות היא לפיכך קריטית ורגב זיהתה זאת מזמן.

לעיתונות יש חסרונות רבים (שטחיות וחוסר דיוק, טיפוח אגו מופרז, ערבוב בין עיקר לטפל), אבל יתרונה היה ונותר בקלילות פעולתה. היא לא מחויבת לתקשיר או לפרוטוקול, מותר לה לפרסם אירועים שחלה עליהם "התיישנות", היא רשאית לחבר בין הפלילי לציבורי מבלי להכריע ביניהם, מותר לה להטיף מוסר תחת "הבעת דעה" ותקנוני האתיקה שלה פריכים יחסית. היא מחויבת חוקית בעיקר לחוק לשון הרע, אבל זאת משוכה שעיתונאית מנוסה יודעת לדלג מעליה.

עם השנים קיתונות השינאה שהיפנה השלטון לעיתונות, בפומבי ותוך שימוש בעוזרים מתוך המקצוע עצמו, עשו את העבודה ובלבלו עיתונאים כהוגן. למרות שאינם חלק מהממסד הם סבלו מאותם התסמינים עליהם מעידים בשיחות פרטיות בכירי מערכת המשפט ואכיפת החוק: פחד קמאי מזרועו של החזק.

גם עכשיו, אחרי שנחשף הטרלול המופרע במסגרתו מנהלת רגב את משרד התחבורה כבורדל פרטי, המכפיף את הסגל והמשאבים לגחמותיה הפרטיות, רגב עדיין ממקדת מאמצים במכונת ההכפשה כמוצא אחרון. היא יודעת ששמה הטוב (ככל שהיה כזה אי פעם) לא יחזור, אך מקווה שפיזור השמצות נגד מקורות וניסיון להתניע הליך פלילי בגלל "גניבת מסמכים" ימחק את החרפה של התבטאויותיה ומעשיה. היא גם טוענת ש"שיטת הרמזור" היא המצאה. נראה.

הייתי רוצה להתחייב שכאן טעותה. דרוקר התייחס לראש המטה הנפלט יהונתן יוסף - בין אם הוא אלטרואיסט או סתם נקמן - כמעין "עד מדינה", לא במובן הפלילי חלילה, אלא כמי שמספר אירועים בליווית סיוע ממוסמך. בכך עקר מיסודה את השאלה מה מניעיו. הוא צינור לחשיפת האמת הכתובה, לא מועמד פוטנציאלי לפרס כינור דוד.

רגב מקווה, כך מסתמן, שהשיטות הקבועות יעבדו. כמו שאפי נווה ואיילת שקד האשימו את הדס שטייף ב"פריצה לטלפונים" כדי לטשטש מינויים מושחתים במערכת המשפט, כמו שמשפחת נתניהו מאשימה את אורי משגב ב"עיסוק ברכילות" כדי לטשטש חזירות שלטונית, כמו ששרה ויאיר נתניהו התניעו האשמות שווא נגד מני נפתלי כדי לטשטש התעמרות בעובדים, כמו שברדוגו ניסה להבהיל את היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט כדי להרתיע אותו מלהגיש כתבי אישום נגד נתניהו וכמו שכנופיית הביביסטים ניהלה מסע ציד מופרע נגד התובעת ליאת בן-ארי כדי להחליש מבפנים את מערכת התביעה.

הכשל של רגב הוא בחוסר ההבנה הבסיסי של המקצוע. נכון שעיתונאים מפחדים כמו כולם, נכון שהם נחלשו, נכון שהם לא זוכים לגב מספק מהעורכים והמו"לים ונכון שהציבור מצביע נגדם בכל סקר אמון שמתפרסם.

אבל בסוף היום הם מחויבים להביא סקופים, וסקופים נמדדים במינוני רעל. חנופה של "יהלומים" לא פותחת מהדורות ומחיאות כפיים בטקסים ממלכתיים לא מביאים קהל. בועז גולן רשאי להלשין לשרה "האהובה" מדי בוקר על שלטים שניתלו על גשרים בכביש 6 אבל אפילו בעידן המגוחך הזה הוא לא יהפוך לעיתונאי.

אם יש לקח מפרשת רגב היא שהעיתונאים צריכים לחזור לתפקיד הקודם שלהם: לא יהלומים אלא אם כבר "כלבי יהלומים" - אותם פרחחים חסרי חן מאלבומו של דיוויד בואי (שהשבוע מלאו 50 שנה ליציאתו) שמסתובבים ברחובות במציאות דיסטופית מבהילה ומחפשים "קורבנות" של אמת.

אבנר הופשטיין הוא ראש דסק התחקירים של אתר "זמן ישראל"