הללויה: יורם ארבל הוא מסי של שידורי הספורט בישראל

יורם ארבל חגג לפני כשבועיים את יום הולדתו ה-82. לא ילד. ומצד שני, הוא צעיר בחמישה ימים שלמים מפול מקרטני שיוצא בקרוב לסיבוב הופעות עולמי. האחד ממלא אצטדיונים, השני משדר מאצטדיונים. בשני המקרים מדובר בנס אנושי כביר. לא רק בגלל שהם מתעקשים לעבוד קשה בגיל בו רוב האנשים מעדיפים להתרפק על הזכרונות, למשוך את כספי הפנסיה ולשחק עם הנכדים - אלא בגלל שיש להם עדיין קהל. עוד דור ועוד דור שגדל על הקולות הענקיים האלה.

אלא שבעוד אף אחד לא קורא לפול מקרטני לפרוש מעסקי המוזיקה, ואפילו להפך (בהצלחה להשיג כרטיס לאחת ההופעות שלו באירופה בחורף הקרוב) - יורם ארבל שומע כבר שנים מקהלה קבועה של אנשים שקוראים לו לתלות את המיקרופון ולפרוש. הסיבות מגוונות: הוא לא חד כמו פעם, הוא לא רואה טוב, הוא מבלבל בין שחקנים, הוא לא זוכר סטטיסטיקות בעל פה וכן, הוא לא צעיר ומגניב ולכן אין לו סטוריז מגניבים מעמדת השידור שאפשר לראות באינסטוש.

עובדתית, הכל נכון. יורם ארבל לא חד כמו פעם. כמו שג'ו ביידן לא חד כמו פעם. ובדיוק כמוהו, גם בגילו המתקדם הוא עדיף על פני המתחרים. אין בכך חלילה כוונה לזלזל במי מהשדרנים הפעילים כרגע, חלקם נהדרים. המאמר הזה לא מבקש לתת להם ציונים, אלא להלל את אחד מגדולי השדרנים שהיו לנו פה. בין אם הוא כריסטיאנו רונאלדו, מסי או מראדונה של שידור הספורט הישראלי - הוא בטוח מתמודד ראוי על תואר ה-GOAT.

במעט המשחקים שארבל שידר באליפות אירופה הנוכחית בגרמניה הוא עדיין הוכיח את גדולתו. זה לא רק הקול הנעים שנשמר כמו מיצג נדיר במוזיאון (וזאת למרות שהמבוגרים בינינו זכו לראות אותו משדר בתוך אולמות כדורסל סגורים עם סיגריה ביד), זה לא רק ההומור הטבעי שמגיע כתחליף לשקדנות ולשינון הסטטיסטיקות - זה בעיקר הסטייל. הרוגע. לדעת מתי לקשקש, ומתי זה דווקא יותר נכון פשוט לשתוק. זאת הידיעה שלא כל בעיטה לשער מצדיקה צרחות. ההבנה שלא צריך לצעוק לקהל בבית "תראו מה הוא עושה עם הכדור!", כי הוא יודע שיש להם עיניים והם רואים מה כל אחד עושה עם הכדור. זו הקלאסה של ה"הללויה" אחרי גול גדול, במקום התלהבות מוגזמת משער של נבחרת זרה.

לפעמים זה נראה כאילו הוא לא שייך לכאן, לשכונה שלנו, אלא לפרמייר ליג. כמו השדרים הבריטים הוא לא משתלט על המשחק. זוכר שהוא כאן כדי להיות הקול ברקע, ולא ההצגה המרכזית. אחרי גולים הוא נותן לקהל בבית לשמוע את הקהל במגרש, כי הוא יודע שזה הכי כיף. דווקא בגלל שהוא לא צורח אחרי כל דריבל מוצלח, הוא הופך את חווית השידור לאותנטית יותר. מרגשת יותר. כן, עם הקבוצה הנכונה זה אפילו מרגיש רומנטי לפעמים.

ההייטרים מאשימים את ארבל שהוא לא "מבין גדול בספורט", כאילו שמדובר במדע טילים. הגדולה של ארבל היא שהוא זוכר שיותר מכל, מדובר בבידור. אלכס גלעדי המנוח (עוד שדר אגדי שדמותו תיחקק בהר ראשמור של הספורט הישראלי) אמר לי פעם שהדבר הכי חשוב לזכור בכל הנוגע לסיקור ספורט זה שהאות הראשונה ב-ESPN, ערוץ הספורט הנצפה והחשוב בעולם, מייצגת את המילה Entertainment. בידור. יורם ארבל מעולם לא שכח שספורט הוא קודם כל בידור. פאן. לכן הוא לא שופך מידע שאפשר למצוא בוויקיפדיה על כל שחקן שנוגע בכדור, ובכל זאת הוא מצליח לגרום גם למשחק משעמם שנגמר ב-0:0 להרגיש כמו חוויה כיפית.

אז למה בכל זאת הוא גורר כל כך הרבה שנאה? התשובה פשוטה: עדריות שהונהגה, לצערי, על ידי לא מעט עמיתים למקצוע של יורם ארבל בתקשורת. אם מחפשים מתי זה בדיוק התחיל אז צריך לחזור 25 שנה אחורה, אז הוא שידר את "משחק השרוכים" המפורסם בקריית אליעזר ובחר להתעלם מהחרפה הספורטיבית שהתרחשה על הדשא. הפרשן לצדו, אבי כהן, ביקש להגיד שבית שאן "פותחים רגליים" ונותנים לבית"ר ירושלים את האליפות, אבל ארבל הפציר בו לעדן את הביקורת. גם העובדה שארבל לקח חלק בדחיית פתיחת המשחק לא קנתה לו הרבה אוהדים באדום באותו יום.

למען הסר ספק, המשחק הזה הוא אכן כתם עצום על הקריירה של ארבל. ההחלטה לא להתייחס לביזיון שהתרחש על הדשא בעשרים הדקות האחרונות של המשחק שהכתיר את בית"ר ירושלים כאלופה הייתה שגויה, כמו גם הבקשה לדחות את תחילת המשחק בעשר דקות, וכך למעשה שחקני בית שאן ידעו שהם נשארו בליגה במשך דקות ארוכות, בהן פשוט הפסיקו לשחק. ארבל עצמו התייחס לא פעם למקרה והודה שהוא שגה. "זו הייתה נפילה ללא ספק", אומר ארבל בסרטם של עמיר יניב וגידי ליפקין על המשחק, "אני חושב שההיסטוריה חרצה את הדין בעניין הזה ואני הוכתמתי, אני מודה ומתוודה. לא היו לי עוד פאשלות כאלה בקריירה שלי, ולכן זו בולטת במיוחד".

הוא הסתבך עם הקהל הלא נכון. אוהדי הפועל תל אביב לא סלחו לו על זה, מבחינתם כנראה שבצדק. בזמן אמת הוא אפילו זכה לשיר שטנה משלו, על פי הלחן שהוא עצמו כתב ללהיט הקלאסי "אני אצבע את השלכת בירוק", שכינה אותו "שדר מכור" וטען כי הוא עבד בשירותיה של בית"ר ירושלים. האחיזה של אוהדי הפועל תל אביב בתקשורת הייתה מספיק חזקה כדי לפגוע במעמדו של יורם ארבל, למרות האהדה הגדולה שעדיין הייתה לו בציבור הכללי. הזמן עשה את שלו. שדרים צעירים התחילו להיכנס לרוטציה, ולאט לאט מעמדו של ארבל נפגע.

יגידו שהוא טועה בשמות של שחקנים. זה נכון. אז מה? המבוגרים בינינו זוכרים שהוא תמיד טעה בשמות. זה חלק מהחן שלו. הוא גם הראשון להתבדח על זה, בשידור חי. את שאר הדברים שהפכו אותו לשדר אגדי הוא עדיין לא שכח, ואת הדברים שהוא שכח - רוב השדרים בישראל עדיין לא למדו. בינתיים, כמו רונאלדו, גם תפקידו של יורם ארבל ביורו הנוכחי הסתיים. לא מן הנמנע שזה היה היורו האחרון של שניהם, אבל לכו תדעו. אלו בדיוק הנפילים שבגללם אנחנו אוהבים כדורגל, בואו לא נמהר להציב אותם על קרחון ולשלוח אותם אל השממה הקפואה. מדובר בשני פנומנים שראויים להיזכר לא על סמך המשחק האחרון שלהם, אלא על בסיס הקריירה והמורשת הנצחית שהם ישאירו אחריהם.