יש דמיון די מדהים בין כתבי משפט, אלה שמסקרים דיונים כבדי משקל בבית המשפט העליון - לבין כתבי ספורט, אלה שמסקרים משחקי כדורגל מלאי אמוציות, ובמקרה הטוב גם שערים. בשני המקרים, כולם מכירים את כולם. כל העיתונאים גם יודעים באיזה צד נמצא כל אחד מהאחרים. מי אוהד הפועל, מי בעד הרפורמה המשפטית, מי מעדיף את בית"ר ומי מעריץ את אהרון ברק. הכל על השולחן, וכולם מסתדרים - כי בשני המקרים, כולם מבינים שבסוף זה רק משחק, ואין לנו השפעה אמיתית על התוצאה.
אתמול (חמישי) לפני פתיחת הדיון בעניין העתירה המשותפת של ועד עובדי חדשות 13 וארגון העיתונאים והעיתונאיות בישראל (גילוי נאות: הח"מ הוא חבר הוועד המנהל של הארגון) עמדו כתבי משפט בכירים יותר ופחות - בעיקר מהעיתונות הכתובה - ודיברו ביניהם. הם עשו בדיוק את מה שעושים עיתונאי ספורט רגע לפני משחק חשוב: הם הימרו על התוצאה. אחד אמר שהשופטים "יזרקו את מתן חודורוב והחברים שלו מכל המדרגות", שני אמר ש"אין סיכוי שהשופטים לא נותנים לפחות צו על תנאי" ושלישי אמר: "השופטים בעיקר יציעו לדירקטוריון של ערוץ 13 סולם כדי לרדת מהעץ שהם התבצרו עליו". עם סיומו של הדיון הארוך נפגשו השלושה מחוץ לאולם והתעקשו שכל אחד מהם צדק בהימור הראשוני.
בזמן כתיבת שורות אלה עדיין ממתינים הצדדים להחלטת השופטים בעניין המינוי של יוליה שמאלוב-ברקוביץ' למנכ"לית חדשות 13, וזו דווקא הזדמנות להגיד: לא היינו צריכים להגיע למצב הזה בכלל. הכוונה היא לא רק לעיתונאי חדשות 13, אלא לחברה הישראלית כולה. לא משנה אם יש לכם פוסטרים של שמחה רוטמן מעל המיטה או שצעדתם מאחורי שקמה ברסלר עם זמבורות - כדאי לכם לשאול איך הגענו למצב בו אנחנו לא יכולים לפתור שום מחלוקת בלי להגיע לבג"ץ.
כמה הדמוקרטיה שלנו פריכה וחלשה, אם הפגיעה הקריטית לכאורה בגוף תקשורת מרכזי בישראל עוברת בקלות כזאת בגרון לציבור. אפשר להאשים את חוסר העניין הציבורי במלחמה, אבל האמת היא שהישראלי הממוצע פשוט קיבל כמובן מאליו שהכל פה רקוב ומושחת. יש גם כמה אנשים בשלטון שעבדו מאוד קשה לשכנע את הישראלים שאנשי התקשורת הם האויב שלהם. זה הצליח להם מעבר למשוער.
הדיון עצמו, שנערך מול אולם מלא בקהל - רובו הגדול עיתונאי חדשות 13, כולל בכירים - היה רציני ויסודי ברובו. ראוי לציין שהיו רגעים קצרים שנעו בין קרינג' לסלפסטיק. כך למשל כשמתן חודורוב שישב בשורה הראשונה התפרץ בצחוק בתגובה לטענת עורכי הדין של חברת החדשות לפיה "יוליה שמאלוב ברקוביץ' בתפקידה כבר חודש ולא נעשה שום שינוי בליינאפ של החדשות". רגע אפילו מוזר יותר היה כששמאלוב-ברקוביץ' עצמה הפריעה לעו"ד רון דרור עד כדי כך שהוא נאלץ להסתובב ולנזוף בגורם שמפריע לו לדבר, עד שהוא הבין שמדובר בעצם באישה שעליה הוא מגן בנחרצות.
ובכל זאת, עם כל הכבוד לטיעונים המשפטיים המעניינים, כמו גם לגילויים הדי מדהימים לפיהם לא ברור בכלל אם ועדת האיתור שבחרה בשמאלוב-ברקוביץ' אי פעם התכנסה, ולבטח אין שום פרוטוקול שמציג איך ההחלטה התקבלה - הדיון הזה, כאמור, מיותר. חבל על שכר הטרחה של עורכי הדין, חבל על הזמן שגזלו מהשופטים, ובעיקר חבל על הנסיעה שלי לירושלים שהסתיימה בקלקול קיבה מחומוס ירושלמי שלא עשה חסד עם עיר הנצח. זה מיותר כי התוצאה ברורה בלי קשר למה שיופיע בפסק הדין של השופטים.
יוליה שמאלוב-ברקוביץ' לא תהיה המנכ"לית של חדשות 13. זה די פשוט. היא לא תהיה העורכת האחראית על המהדורה המרכזית של הילה קורח ואודי סגל, היא לא תגיד לרביב דרוקר שהוא צריך לעשות תחקירים על בני גנץ ולא על מירי רגב, והיא לא תמנע ממתן חודורוב לשאול את השאלות החצופות-גאוניות שלו במסיבות עיתונאים עם ראש הממשלה. היא לא תעשה את זה כי העיתונאים של חדשות 13 החליטו לא להוריד את הראש ולקבל את רוע הגזרה.
חלק כבר נטשו את הספינה (עם או בלי קשר ישיר למינוי), והאחרים ממש לא מתכוונים לקבל את רוע הגזרה. זה סכסוך עבודה פשוט בין עובדים למעסיק. סכסוך שאולי אפשר היה לסיים בהידברות, בפשרה או אולי קצת גמישות בין שני הצדדים - אבל מהר מאוד הוא הפך למלחמת כל בכל. אם בג"ץ לא יעצור את המינוי - העובדים יעצרו אותו בעצמם. הכוח נמצא בידיים שלהם, כולל הכלי הקיצוני מכל: החשכת המסך. זה צעד שאף אחד מהעיתונאים בערוץ שדיברתי איתם לא מסוגל לדמיין בכלל, אבל כולם יודעים שאם לא ישאירו להם ברירה, הם ישתמשו בנשק יום הדין.
הציבור, כאמור, לא אמר את דברו בעניין. קשה להאשים אותו. במציאות הנוכחית - עם 115 חטופים שעדיין מחכים לנו בעזה - למי יש כח בכלל למלחמות ברנז'ה? אנשים מתקשים להאמין שבמדינה עם חמישה ערוצי חדשות שונים בעברית יש בכלל חשש לחופש העיתונות? אז זהו, שיש. הסכסוך הזה בכלל לא היה צריך להגיע לבג"ץ, אבל זה שהוא הגיע לשם הצליח להבהיר סופית כמה המלחמה הפנימית הזאת מכוערת ונוגעת בכל מקום בציבוריות הישראלית.
ביציאה מאולם ג' בבית המשפט העליון, שם נערך הדיון, חיכה בחור צעיר עם זקן מטופח שנראה מהסוג שרואים בפאבים בתל אביב אבל מתברר כי הוא "מתנחל ליברל", כהגדרתו. האיש הגיע במיוחד לבית המשפט כדי לפגוש את שנואי נפשו: עיתונאי "תבהלה 13", ולהטריד אותם אישית בצעקות תוך כדי שהוא מצלם אותם ומפרסם ברשתות החברתיות. זו התוצאה של הסתה מתמשכת נגד עיתונאים. אדם שמתענג על האפשרות לצרוח לאביעד גליקמן באוזן. מהבחור הזה אפשר להתעלם (וזה אכן מה שכולם עשו) - מהמינוי של שמאלוב-ברקוביץ' אי אפשר.