נתניהו ניצח: החטופים הפכו מנושא אקטואלי למופע זיכרון

מתי שמעתם לאחרונה חדשות בנושא החטופים? כן, כן, אני יודע - הנודניקים המעצבנים האלה, נו - שיש להם את החוצפה להיות חגורת הביטחון, השכפ"ץ של סינוואר. אולי נכריז עליהם ישר כבוגדים ואז יהיה קל יותר לצה"ל לנצח?

הפסקה האחרונה הייתה כמובן הגזמה, אבל היא מדגימה היטב את הרוח שהשתלטה לא רק על חלק מהציבור בישראל, אלא גם - ובעיקר - על מקבלי ההחלטות בדרג המדיני והצבאי.

בדרג המדיני, בעיקר בסביבתו של איש אחד, כיוונו לשם החל מסוף חודש ינואר, סוף השלב העצים של הלחימה ברצועת עזה. ההחלטה הטקטית שהתקבלה היא להאריך ככל האפשר את המלחמה, להמשיך לבשל אותה על אש קטנה ולהימנע מכל עסקה שתביא לסיומה.

אם מביטים לאחור, מכלים דבר מדהים: צה"ל הופעל בעצמה רק בכל פעם שבה היה נדמה שחלה התקדמות במשא ומתן ושהצעת פשרה חדשה עומדת על השולחן.

תנאי אחד מרכזי היה לחמאס לאורך כל הדרך, שעליו לא היה מוכן להתפשר: הפסקת הלחימה. זהו תנאי שהיה לא רק עקרוני בעיניו אפילו יותר משחרור של מאות עשירים או אלפי אסירים, וגם בעיני ישראל, שהפסקת המלחמה, לדידה, היא ניצחון חמאס.

האמת הזאת ניצבה בתווך בין שני צדדים שלא הפסיקו לשקר לציבור: מחייבי העסקה שהמשיכו למכור את הכזב לפיו ישראל תוכל לשוב ולהילחם לאחר השלמת העסקה (לא בכדי דרש חמאס ערבויות בינלאומיות מוצקות למנוע מצב שכזה) ולעומתם מתנגדי העסקה שהעדיפו להמשיך ולהלל את הצורך להחזיר חטופים הביתה בכל דרך, בעודם בוחרים למעשה בהמשך העימות על פני חיי החטופים.

מקובל לחשוב שכאשר יש שני צדדים קיצוניים שמייצגים דעות שוליים, עוברת דרך המלך במרכז. רק שהפעם צדקו דווקא השוליים, לפחות הם אמרו אמת:

מי שבעיניהם חיסול מוחלט של חמאס קודם להצלת חייהם (של מי שבעיניהם היו חשובים כמתים על קידוש השם כבר בשעות הראשונות של המלחמה), ולעומתם אלה שתבעו כבר מהרגע הראשון להעמיד את החובה המוסרית העליונה של מדינה כלפי אזרחיה מעל לכל שיקול צבאי טקטי, כלומר - להשלים עסקה גם במחיר שייראה כמו ניצחון חמאס ולהתנחם בהצלת חיי החטופים.

לא בכדי נפתח הטור הזה בשאלה מתי בפעם האחרונה שמעתם על החטופים, כי אפשר היה לענות על השאלה הזאת בקלות: הנה רק אמש, בתוך כל המתקפות על אמצעי התקשורת של חיזבאללה בצפון, הקדישה מהדורת החדשות המרכזית (מבחינת נתוני צפייה) זאת של ערוץ 12, את האייטם המרכזי שבה לנושא - באמצעות כתבה ארוכה שהכין ירון אברהם.

עובדתית זה נכון, מעשית - זאת הייתה מעין זריקת מגבת למרכז הזירה (כלומר, איתות לכניעה). מדוע? מפני שזו הייתה כבר כתבה שמסכמת נושא בראייה היסטורית, מנתחת את הכישלון ואת מניעיו.

הייתה זו כתבה חשובה, נכונה, אבל כזאת שאולי מבלי משים מוציאה את הנושא מהתחום החדשותי ומעבירה אותו לאגף ההיסטוריה. כשזה קורה דווקא במחלקת האקטואליה של קשת 12, מי שמקפידה להעלות את נושא החטופים לראש כל תכנית חדשותית, זה משמעותי אפילו עוד יותר: החטופים הופכים למס שפתיים.

אין פה ביקורת על קשת כמובן, גם לא על אברהם אישית - לא צריך להרוג את השליח שהוליך את הקול, אבל בהחלט כדאי להבחין בבשורת האיוב שבפיו: מדינת ישראל ויתרה על החטופים, הפכה את השבתם מרעיון פרקטי, בר ביצוע, לחלום באספמיה.

ספירת הימים של היותם שבויים בידי חמאס, הפכה מניסיון להפוך את השבתם למשימה לאומית, דרישה מההנהגה לפעול - ומהר, למס שפתיים, בבחינת: "לשנה הבאה בירושלים" שאומר כל קורא בהגדה בערב פסח. נו, כן, אתם יודעים - יש שם חטופים, אנחנו מייחלים לשובם, אבל חוץ מלהתפלל שישובו אין כבר מה לעשות.

העצרת שנקראה בהתחלה "אלטרנטיבית" עד שהאפילה על ה"פרום" של מירי רגב, היא דוגמה טובה להפיכת נושא החטופים מפרקטיקה למס שפתיים. אמני קונצנזוס מוחלטים, אלה שיהססו בטרם ישיבו אפילו על שאלות בנושא מזג האוויר, לבל ייתפסו אומרים דבר שיש לו משמעות שעלולה להתפרש בהקשר פוליטי כזה או אחר, כבר עורכים חזרות.

אחרים יופיעו גם בטקס התעמולה של רגב ויוכיחו שאפשר בהחלט גם וגם: גם להתנגד, במשתמע, לעסקה לשחרורם (כפי שמבטאת ממשלת ישראל, שרגב היא מחלקת ההוצאה לפועל שלה לעניין הטקס) וגם לשיר למענם, שלא לומר "לזכרם" - כולל לעילוי נשמתם של אלה שעדיין בחיים.

לפני מספר ימים, באחת מתכניות האקטואליה, ציטטה יעל אודם משפט מפיו של אב לחטופה, שאמר לה שאם רק ממשלת ישראל הייתה אומרת לו שהיא הולכת להשמיד את חמאס גם במחיר של סיכון חיי בתו, הוא היה מבין. רק שישראל לא משמידה את חמאס ולא מביאה לשחרור החטופים, לא מנצחת וגם לא מוכנה להודות - ולו בעקיפין - בהפסד.

הנה כי כן ניצחה הטקטיקה הזאת של מריחת זמן, של משיכת העימות במטרה למנוע הקמת ועדת חקירה, שלא לדבר על בחירות, גם בקרב על דעת הקהל.

ראו מה קרה למופע במלאת שנה למלחמה: מהפגנה נגד הכוונה לקיים טקס תעמולה שתפקידו להסיר אחריות ממני שצריך, הן לגבי המחדל של ה-7 באוקטובר והן מהמחדל המתמשך, הוא הפך למופע של "שרים בכיכר". ממחאה לכמו-טקס-זיכרון.

תזכרו את זה כשתראו דואטים בין שלמה ארצי לשלום חנוך או בין ריטה לקרן פלס. הכל במופע פארק שבו יהיו עשרות אלפי צופים, אבל יחסרו בו 101 צופים.

101 חיים ומתים, 101 שביניהם יותר מתים מחיים, יותר מתים מחיים בעוד חודש, בעוד חודשיים, בעוד שנה - כך עד שיגיע היום והטקס למענם יהפוך לטקס לזכרם. ממחאה לזיכרון.