לפני כמה שנים, כשעוד היה ערוץ טלוויזיה פעיל שנקרא "ערוץ 10", שודרה בו כתבה מטורפת: ילדה שנלקחה על ידי הוריה לביקור בדיסנילנד, נחטפה, בגדיה הוחלפו ושערה נגזז - רק במזל שאין גדול ממנו, זוהתה על ידי אימה שעמדה ליד שער היציאה מהפארק, על פי הנעליים שנעלה - בטרם תוברח החוצה.
חלק מהצופים התרגשו מאוד מהסיפור שהוא הסיוט הגדול ביותר של כל הורה, אחרים הרגישו שהם שמעו אותו כבר פעם, כלומר פעם אחת יותר מדי - ואכן היה מדובר ב"אגדה-אורבנית", מסוג הסיפורים שצצים אחת לכמה שנים, כמו זה על הכלה שרגע לפני חופתה אחזה במיקרופון כדי להודות לאורחים - ובמיוחד לאחותה שפיתתה את החתן המיועד.
או הסיפור על צוות הדיילים שהחליף את כלבה של נוסעת קשישה, שמת תוך כדי הטיסה בכלב זה - ואם כבר נשארים בז'אנר של אנשי צוות אוויר וכלבים, יש גם את הסיפור ההוא על הדיילת והכלב... אתם יודעים מה? בואו נעצור לפני שזה מתדרדר (מי שמכיר, מכיר) כי דבר אחד בטוח באשר לידיעה ההיא: מדובר היה בעורבא פרח, כזב מוחלט.
באותם ימים נהגתי לכתוב מדור טלוויזיה יומי בעיתון כלכלי וכבר למחרת היום כתבתי שם שאיני מאשים את הכתבת (שהקריירה שלה דווקא נסקה מאז) על הדיווח השגוי: יכול אדם לא להכיר סיפור שנדמה ש"כולם" מכירים, ליפול קורבן לצ'יזבט, אבל נפלא מבינתי איך בין כל העורכים בדרך לא נמצא אפילו אחד שיעצור את השטות הזאת בטרם תובא לידיעת הצופים כחדשה של ממש - ותקעקע את אמינות הערוץ (מה היה קורה לידיעה כזאת בערוץ ביקורתי כלפי הממשלה, היום, בעת שמכונת הרעל עובדת שעות נוספות, אפשר רק לדמיין).
לכן אין לי טענות לנווה דרומי על הסיפור הדרמטי אודות חדירת מחבלים לקריה שבה שהה במקום ראש הממשלה, כמה שבועות לאחר פרוץ המלחמה. אפשר שלמישהו סיפור כזה יישמע אמיתי, גם לטובים בין העיתונאים עלולה להיות לפעמים "בליינד ספוט", נקודה שבה יכבו כל החושים וייאמן לסיפור מצוץ מן האצבע. השאלה היא איך לא נמצא מישהו שיעצור את זה בזמן, במעטפת המקצועית שמקיפה את מה שאמור להיות אחד ממשדרי הדגל של ערוץ האקטואליה הזה, i24, יומן החדשות השבועי.
פלטפורמה בעייתית
מקצוע העיתונות, הגם שחלק מהעוסקים בו מחזיקים בתעודה מטעם לשכת העיתונות הממשלתית, אינו דורש תעודה: כל אדם יכול להיקרא "עיתונאי" אם רק יעמיד מישהו לרשותו פלטפורמה עיתונאית שמעליה יוכל לדווח.
בעצם, בעידן הדיגיטלי אפילו זה אינו תנאי-סף: כל אחד יכול להפוך לגוף שידור, כמו שלמדו על בשרן משפחות החטופים האומללות (אפרופו הסיפור שבו פתחנו, הפעם מדובר בתסריט בלהות של כל הורה, שאכן אירע במציאות) רק בסוף השבוע האחרון.
ועדיין, כאשר צורך מישהו חדשות ממקור דיגיטלי שמעיד על עצמו: "אתם יודעים שאני מדווח לכם רק אחרי שווידאתי שזה מאה אחוז!" כפי שעשה המקור המפוקפק לפייק-ניוז אודות שחרור החטופים, והוסיף: "ירדן ביבס חי, גם שתיים מהתצפיתניות!" (פשוט איום ונורא), הרי שהוא יודע שהוא לוקח סיכון מסוים באשר לאמינות החומרים. כלומר, אם הוא בוחר להאמין לשמועה, זו בעיה שלו.
לעומת זאת כאשר אותו אדם נחשף למה שאמור להיות מקור עיתונאי אמין, כמו שערוץ i24 מתיימר להיות, הרי שהוא מניח שהמידע עבר בדיקה, אימות (שבלעדיו יימסר לציבור עם הסייגים הנכונים) עריכה ועוד. אפשר תמיד להתווכח על הטון או על הפרשנות, בסגנון עדות ר"ב נגד רל"ב, אבל כל עוד העובדות ברורות ועומדות מעל לכל מחלוקת, הכל בסדר.
לערוץ 14 הייתה טענה סופר-לגיטימית שהייתה לבסיס הקיום שלו (אם מתעלמים מהדרך הרגולטורית העקומה שאפשרה את צמיחתו מתוך ערוץ "המורשת". זוכרים?): התקשורת הישראלית היא הגמונית. כלומר, אולי לא כולה (עובדה שחלק מהדמויות הפופולריות ביותר בערוץ הזה - מינון מגל ואראל סג"ל ועד לעדן הראל ועודד מנשה, צמחו בפלטפורמות המיינסטרים), אבל יש בה בוודאי איזו נימה שלטת "אחוס"לית" (אשכנזית חילונית וסוציאליסטית).
הבעיה היא שהערוץ הזה, למרות שיש לו מהדורת חדשות, עסק מיומו הראשון בפרשנות מוטה (מי שמאוד אוהב, יכול מצדי לקרוא לה "מאזנת"). צפו מדי פעם בשידורי הערוץ: הפרשנות אולי מקוממת, אבל לגיטימית. לעומת זאת הוויתור מראש על מראית עין של מערכת עיתונאית (אג'נדה שמתעלמת מחלק מכותרות השעה שאינן נוחות לסביבת ראש הממשלה, רמת תחקירים נמוכה ועוד) הוא פשוט בלתי נסלח.
כלומר, אפשר בהחלט להציג לצופים גרסה פרשנית אחרת של המציאות, אבל אצבע בעין, כלומר לעומתיות, אינה תכונה טובה לערוץ שמתיימר לשדר חדשות.
למה זה קורה? כי כדי להפוך לערוץ טלוויזיה שיש לו גם מחלקת חדשות, לא צריך להוכיח ותק או אמינות, מספיק שיהיה לך גב כלכלי. נכון שזה המודל גם לערוצי תקשורת נוספים, אבל אלה לפחות יכולים להציג רקורד של שנים בהן סיקרו את מציאות חיינו.
לערוץ 14 יש את יצחק מירלשווילי, לערוץ 24 את פטריק דרהי - וכל עוד הם משלמים בזמן, יכולים הערוצים שלהם לשדר כל מה שבא להם, אפילו פייק מוחלט (ובהקשר הזה, מוטב היה לערוץ 24 שלא להיאחז בקרנות המזבח אפילו בהודעת ההתנצלות שפרסם. מותר לטעות, אבל ההתפתלות בין היה או לא היה שמסתיימת במעין: "היה, אם כי לא בדיוק כמו שדיווחנו" היא מביכה מאוד).
אלא שאפילו שני הטייקונים האלה יצאו קצת פראיירים. למה? כי לא מוכרחים לרכוש ערוץ טלוויזיה בכסף מלא כדי להוביל אג'נדה. יש מי שמשתמשים בכספם של אחרים כדי להבטיח תקשורת חיובית לעניינם.
את מי שמיטיבה לעשות כן, כולנו מכירים מצוין. קוראים לה מדינת ישראל. בואו נחזור לוויכוח שהסעיר פה את כולם עד לפני כמה שבועות, אודות טקסי הזיכרון לטבח 7 באוקטובר. השרה הממונה הפיקה קלטת במקום טקס והקולות שלא לשדר כפי שהיא קלטת ערוכה, עלה דווקא בפאנל של ערוץ 12 (יאיר שרקי).
אז למה בסוף נתן הערוץ את ידו לשידור של "טקס ממלכתי" שמתחיל כביכול בשעה תשע בערב - ושידר את אותה הקלטת כאילו ב"לייב" - ולמה עשו זאת גם הקולגות מערוץ 13? התשובה פשוטה, כי נילי תמיד צודקת.
מי היא נילי? זוכרים את המשרד האחר שבתחום אחריותה של שרת הטקסים, עם קמפיין הענק שלו על הרפורמה בתחבורה הציבורית (עם קריצה לנת"צ, אותם ראשי תיבות שהפכו מ"נתיב תחבורה ציבורית" פורמט שהשרה עוינת, ל"נילי תמיד צודקת")?
מתחו קו בינו לבין קמפיינים נוכחיים, למשל מסע הפרסום ההזוי של משרד המורשת, עם האב ובתו, ותגלו שמדינת ישראל היא הלקוח הגדול ביותר של ערוצי הטלוויזיה החופשיים. זה לא אומר בהכרח שזו הסיבה שהטקס המשני בחשיבותו שודר כממלכתי ב-7 באוקטובר, אבל אם למדתי משהו בלא מעט שנים בתקשורת הוא שגם עיתונאי הגון ועצמאי לא ממהר לתקוע אצבע בעינו של המפרסם הגדול ביותר של הערוץ.
תקשורת חיובית
לא תמיד מדובר בקמפיינים ממשלתיים: צפו בדקת הפרסום היקרה, זאת שלפני המהדורה המרכזית, לקראת שמונה בערב. תמצאו שם למשל איגוד מקצועי שמאגד עובדי מדינה שידועים דווקא בשכרם הנמוך. מה לו ולמשבצת השידור היוקרתית? הרצון שהתקשורת תגבה אותו, שתשדר מדי פעם משהו חיובי אודותיו ואודות העומדים בראשו.
הוא הדין לגבי חברה ממשלתית אחרת, שהמנכ"ל שלה הוא מרואיין קבוע באייטמים חדשותיים מערכתיים, אבל גם מפרסם גדול, כי כגודל תקציב הפרסום שלך, כך גודל הכבוד שרוחשים לך, לא רק במערכות הסחר של ערוצי התקשורת, אלא גם במסדרונות המערכת (לא ישירות ובמפגיע כמובן, אבל טיבה של "רוח המפקד" היא שהכל מכירים אותה).
לא צריך להיות צדקן, בטח שלא טהרן: שיקולים מסחריים הם לגיטימיים עד גבול מסוים ובכל מקרה קיימים בכל כלי תקשורת (וטוב שכך, ראו מה קורה כאשר הספונסר אינו בעל אינטרס מסחרי אלא אינטרס פוליטי גרידא, כבערוץ 14 למשל).
הבעיה היא לא שמתחשבים במה שיש למפרסם מסוים לומר, אלא כאשר מוקמות פלטפורמות חדשות נטולות מבנה של מערכת חדשות, כזה שיש בו כתבים, עורכי משנה, עורכים למשדר ומעל כולם עורך אחראי, מישהו שאמור לוודא, גם במקרה שכתב או כתבת טעו בתום לב, שהמידע שמגיע לצופים נבדק.
במקרה של "הקפצת הלוחמים" כדי למנוע השתלטות מחבלים כביכול על בסיס הקריה, לא צריך היה אפילו לחקור יותר מדי בעובדות, אפילו לא לבקש עדות נוספת, זולת זו שצולמה בפאב אחרי לא מעט צ'ייסרים וצחוקים ברקע. די להכיר באופן שטחי את נהלי החירום בבסיס, בטח בשעה שנמצא בו ראש הממשלה, כדי להבין שמדובר בכתבה שאינה ראויה לשידור, בטח לא כ"חשיפה" מרכזית במהדורה מרכזית.
תגידו שמדובר בזוטות, בערוץ עם אחוזי צפייה נמוכים ובמהדורת חדשות שאיש אינו מייחס לה הרבה מעבר ל"וונאבי 14". ובכן, הבעיה אינה עם המהדורה הספציפית, הכתבת הספציפית והערוץ הספציפי.
הבעיה היא עוד כרסום במעמדה של העיתונות שנלחמת על כבודה ומעמדה, בימים שבהם התקשורת החופשית נמצאת חזק על הכוונת של שלטון שמעוניין בהחלשתה (רפרנס: המודל הטורקי). במובן הזה לפחות, הגול העצמי שכבש ערוץ i24, הוא לשער של כולנו. השתלטות מחבלים על הקריה לא הייתה, אבל עצם הדיווח קרב מאוד את היום שבו משטרה שסרה למרותו של איתמר בן גביר, תשתלט על מערכת חדשות אמיתית.