נקודת השפל של התקשורת האמריקאית: מה עומד מאחורי החלטת העיתונים הגדולים לא לתמוך בהאריס

הסיפור של השבוע בבחירות בארה"ב הוא לא השוויון המוחלט בסקרי סוף-עונת-הבחירות (תיקו 47 ב-CNN, תיקו 48 ב-NYT, תיקו 49 באמרסון), לא העצרת של האריס עם ביונסה, ג'סיקה אלבה ו-ווילי נלסון ביוסטון ואפילו לא הראיון של דונאלד טראמפ אצל ג'ו רוגן.

הסיפור הוא התקשורת. וביתר ספציפיות, ההחלטה של שני גופי תקשורת מובילים - הLA Times (מחשובי העיתונים במערב ארה"ב) וה-Washington Post (אולי העיתון החשוב בתבל), שלא להמליץ על אף מועמד לנשיאות בבחירות הקרובות, למרות מסורת של עשרות שנים. ואם לומר את האמת בצורה מעט יותר בוטה: שלא להמליץ על האריס, בה תכננו עורכי מדורי הדעות של העיתונים (בנפרד זה מזה) לפרסם השבוע הודעות תמיכה, עד שהבעלים של שני העיתונים - פטריק שיו-שיונג (פעם תורם של הילארי קלינטון, אחר כך לוביסט למען עצמו לתפקיד בממשל טראמפ והיום 'סתם' אדם פרטי) בטיימס, וג'ף בזוס מיודענו, מייסד ובעלי אמזון, בפוסט - התערבו.

לפי הידוע עד כה, שני אנשי העסקים הטילו וטו על החלטה מוקדמת של העורכים שלהם, שתכננו לפרסם הודעת תמיכה בהאריס לנשיאות, בדומה לניו יורק טיימס, הבוסטון גלוב ועיתונים מובילים אחרים. בתגובה, שני העורכים התפטרו ובמקביל, מספר רב של מנויים ביטלו את המנוי שלהם. בנוסף, עיתונים וגופי תקשורת אחרים - הרולינג סטון, האינקוויירר, היוסטון כרוניקל ועוד - הודיעו רשמית על תמיכה בהאריס.

ההחלטה של בעלי ההון - בעיקר של בזוס, שנחשב בעבר יריב מר של טראמפ - עוררה גל זעם ומחאה, מכמה סיבות. ראשית, ההתערבות של ההון בעיתון, שמלכתחילה מעוררת אי-נוחות (וצריכה לעורר גם אצלנו, הישראלים, אי נוחות. אבל זה לדיון נפרד) - הרתיחה רבים וטובים. שנית, ברור שההחלטה נועדה לחסום תמיכה בהאריס, והמרכז והשמאל האמריקאי זועמים על מה שמפורש בעיניהם כהתקרנפות והתחנפות לטראמפ. שלישית, לפני פחות משבוע, עם פרסום הצהרתו של הגנרל לשעבר ג'ון קלי, ראש המטה של טראמפ בעבר, לפיה הנשיא ה-45 הוא פאשיסט והשאלה בנושא שהעלה אנדרסון קופר בפני האריס בטאון-הול שלה ב-CNN, החלו רבים לעסוק (סוף-סוף) בשאלה "האם התקשורת מנרמלת את טראמפ" כשהיא לא מפרסמת את מלוא דבריו אלא רק חלקים ש'מסתדרים', מייצרת פרשנות בדיעבד להצהרות ארוכות, לא קוהרנטיות ולא הגיונית שלו ושופטת את האריס לפי סטנדרט גבוה יותר (כמו שציטטתי אתמול את ואן ג'ונס: she needs to be flawless, he gets to be lawless).

דוגמה לרעש התקשורתי שהשיח סביב 'נרמול' טראמפ עורר, אפשר למצוא לא רק אצל נדב איל (והציוץ "לא משהו" על אחת התשובות של האריס באירוע של CNN), אלא ב-CNN, שם תקף השבוע הפודקסטר שארלמיין דה גוד את אנדרסון קופר על היחס המקל לטראמפ ועל עיסוק יתר בשאלות כמו 'האם האריס תתארח אצל ג'ו רוגן גם' במקום בהרמת פאנל שיעסוק בשאלה 'האם טראמפ פאשיסט?'. גם הרשת כמרקחה, ושלל פרשנים, מומחים ו-עיתונאים *בפוסט* הביעו תרעומת.

אגב, בצד ימין של התקשורת, למשל בוול סטריט ג'ורנל, בכלל בחרו ללעוג לדמוקרטים על הבחירה להיכנס בטראמפ כפאשיסט (ובקלי על האנקדוטה שסיפר לגבי חיבתו של טראמפ ל'גנרלים כמו של היטלר') עם מאמר מערכת שלועג ל"שימוש בקלף הפיהרר". מיותר לציין שאצל גופי תקשורת ימניים יותר, מפוקס ועד הפודקסטים של שלל גברים לבנים מהימין והימין יותר (מבן שפירו ועד טאקר קרלסון, מאדין רוס ועד טאקר קרלסון) לא נמצא כלל שיח בנושא עמדותיו של טראמפ ו/או הרטוריקה שלו.

ראשית, שעם כל הכבוד ל-"democracy dies in darkness" שהדביק הוושינגטון פוסט לכותרתו עם נצחון טראמפ בבחירות - מה שקובע זה עדיין, קודם כל, הכסף.

שנית, שהתקשורת האמריקאית (ולא רק היא) נמצאת בנקודת שפל בכל הקשור לאופן שבו היא מתייחסת למושאי הסיקור שלה. לא ברור אם החשש מלקיחת צד נובע מהתפיסה המייקל-ג'ורדנית בואכה בני-גנצית התמימה לפיה "גם רפובליקנים קונים נעליים", כלומר, רצון כן ומעט תמים להישאר באמצע, גם אם האמצע נמתח לימין בגלל התנהגותו של צד אחד ששבר את הכללים - במקרה זה, טראמפ; או אם מדובר בעיקר בחשש מתגובה של טראמפ אם ייבחר, ולפיכך ניסיון להתחבב עליו רגע לפני הבחירות, שבהן הם מרגישים מן הסתם שיש להם יותר מה להפסיד מתמיכה בהאריס (שתעלה בתגובה מצד טראמפ) מאשר שתיקה (שאולי תיענה בניטרליות) או תמיכה בטראמפ (שלא תעלה להם בגלל האריס - אבל כן בקרב הקוראים).

שלישית, שבמובן העמוק של הבנת 'תפקיד התקשורת', אותו גוף שמכונה בארה"לֹ the fourth estate - הרשות הרביעית, אחרי שלוש רשויות השלטון, נמצא בארה"ב כמו בישראל, במשבר.

זו לא רק שאלה צורנית מסוגת 'איך הטיימס מנצח את רוגן?' או 'איך גורמים לכתיבה ארוכה של הפוסט להיות מושכת יותר מטיקטוק?', אלא שאלה מהותית על תפקידה של התקשורת כמי שחושפת, מנגישה ומסבירה מידע מחד - ומאידך, כמי שחובתה לדווח על זיופים, שקרים וחצאי אמיתות ולחשוף אותן, גם במחיר של בחירת צד פוליטית כאשר ברור שצד אחד ניזון מפייק ניוז ואף מפיק אותן בעצמו באופן תדיר, עקבי ואפילו גאה ("לנו יש עובדות אלטרנטיביות", זוכרים?).

זה לא דיון קצר ולא כזה שייפתר לפני שמערכת הבחירות הזו תגיע לנקודת הרתיחה שלה בעוד שבוע וחצי. אבל איך שלא תיגמרנה הבחירות - נראה שלא רק הסוקרים (שנוטים 'לשבור למרכז' כדי לכסות את עצמם במצב של ניצחון זעום למי מהצדדים ולמזער נזקים מ- 2020 ו-2016) יצטרכו לעשות חושבים, אלא גם ערוצי התקשורת, העיתונים ושאר גופי המדיה - הישנה והחדשה.

עו"ד עידו דמבין, מומחה לפוליטיקה ישראלית ואמריקאית, כותב הבלוג "מר דמבין הולך לוושינגטון" ועמית מחקר (מנכ"ל לשעבר) במכון מולד