בתחרות החנופה הפטריוטית לצופים שבין הערוצים, דני קושמרו ניצח בגדול

דני קושמרו התלווה למח"ט גולני לסיור באזורי הלחימה בדרום לבנון. כמו שיודעים לא מעט עיתונאים, בסופו של אירוע תקשורתי, השקה למשל, נהוג להעניק שי צנוע לעיתונאים, אם תרצו, מעין אבן בוחן לאינטגריטי: פעם עוד היו רבים שמתלבטים אם מותר להם ליטול ממנו, ואילו היום נדמה שבאים בעיקר בשבילו.

גם דו"צ, שיזם את הכתבה, רוצה מאוד להעניק שי לקושמרו - בכל זאת מדובר בנציג של ערוץ הטלוויזיה הנצפה ביותר בישראל, רק שהוא מחויב גם ליתר כלי התקשורת. מה עושים? נותנים לקושמרו לא רק לתעד פיצוץ של בית שמוצג בכתבה כעמדת ירי של חיזבאללה, אלא גם לפוצץ אותו במו ידיו. התמונות - מלחמה, אבל המניע שמאחורי הפריים לא שונה מזה של משפיענית רשת בתחום האיפור שמעלה לטיקטוק שלה תמונה עם ערכת טיפוח שזה עתה הושקה: קושמרו מדגמן גולני.

לא נהיה ציניים עד כדי כך: גולני הייתה חטיבת חי"ר בעלת מורשת קרב מפוארת עוד קודם ל-7 באוקטובר ומאז היא כתבה בדם עוד פרק בתולדות עם ישראל, בלי ציניות. כלומר, אין לי בעיה עם הפטריוטיות של קושמרו או עם החיבוק שהוא מעניק, גם בשמי, למי שמסכנים את עצמם בשמירה על בטחוני. עד כאן זה בסדר - קושמרו אינו כתב של הבי.בי.סי אלא נציגה של חברת חדשות ישראלית.

לכן כשהוא מביט במב"ט מצועף במח"ט, נרגש - במילותיו שלו: "זו הפעם הראשונה שלי בלבנון" (צסביר שראה את ופיה עת שירת בחיל הים), אני לגמרי אתו, למרות שלצערי הזיכרונות שלי מלבנון, אי שם במחצית השנייה של שנות השמונים הם קצת פחות זוהרים.

הבעיה שלי היא שקושמרו הוזמן לדרום לבנון על ידי צה"ל כמעין להקה צבאית: העלאת המורל הלאומי בשילוב סלפי עם חיילים. יפה ירקוני של "חרבות ברזל". למה אני כותב את זה? כי מח"ט גולני למשל, חזקה עליו ששירת בגזרה - מהצד הישראלי של הגבול, במשך שנים ארוכות, עת החזיק קו כחייל, מ"מ, מ"פ ומג"ד. כך למשל הייתה מתבקשת שאלה עיתונאית אודות מצבורי הנשק שהתגלו, מוכנים לפשיטה על יישובי הגליל. האם ידע שהם קיימים? האם העריך שכוח רדואן מוכן לשפוט בעוצמה כזאת על ישראל?

הדברים לא נכתבים כהתרסה חלילה, בטח לא כלפי חיילי ומפקדי גולני, אבל זו צריכה להיות השאלה הראשונה שמעסיקה כל אזרח ישראלי: אם לא ידענו, איך לא ידענו. אם ידענו, למה לא פעלנו קודם, שהרי 7 באוקטובר כפול כמה פעמים היה עלול להתרחש בגבולנו הצפוני.

אני אפילו לא מצפה שמח"ט גולני, שמתקרב כבר אל קו התפר הבלתי נראה שבין קצין בכיר שהוא קודם כל לוחם, לקצין בכיר שהוא אחרי הכל פוליטיקאי (כמו שקורא לקצינים בכירים אי שם באזור קבלת דרגת התא"ל), יענה על כך תשובה ברורה, ודאי לא כזאת שעלולה לסבך אותו עם הממונים עליו, אבל אני כן מצפה מקושמרו לשאול. מי יודע? אולי ה"דוגריות" שטבועה בלוחמי גולני, אפילו אם מדובר במח"ט עצמו, תוליד איזו תשובה שיש לה גם ערך לצופה?

קושמרו בהווייתו מייצג זרם שצבר לא מעט פופולריות מתחילת המלחמה: הפטריוט הביקורתי. מצד אחד מלא בבוז, עד כדי סלידה עמוקה, ממה שמכונה כאן "הדרג המדיני". מצד שני מלא ביטחון בצור ישראל. זה הלך רוח שקולע היטב לתחושתם של מרבית הישראלים, שנקרעים בין החיבוק החם שהם מבקשים להעניק לחיילים, בצירוף התקווה לניצחון, לבין ההבנה שמישהו במערכת הפוליטית מנצל את הרגשות החמים שלנו (קל וחומר את מסירות הנפש שלהם) כדי לשמר את מעמדו הפריבילגי.

זה הלך רוח שרבים שותפים לו והגיוני בהחלט הוא שכאשר אתה מוזמן לבלות יום עם חיילי גולני בלבנון, תותיר את החלק הביקורתי יותר שלו מאחור ותתמקד בתחושות החיילים. עד כאן אני ביחד עם קושמרו בצריח הטנק. הבעיה היא לא עם הפוזיציה, כי עם ההיסחפות, שהגיע לשיא עם פיצוץ בית שמוצג ככזה ששימש עמדת ירי לעבר יישובי הצפון הסמוכים לגדר.

למי שהחמיץ: קושמרו מתכבד לפוצץ במו ידיו את הבית. אדגיש שאין לי בעיה עם פיצוץ הבית. אחרי ה-7 באוקטובר המצב התודעתי שלי, כמו של ישראלים רבים, הוא שבמרחב שמקיף אותנו אין בית שאינו בר-הריסה. הבעיה היא שנחצה כאן לגמרי הקו שבין עיתונאי שבה לסקר את החדשות לבין מי שמחולל אותן.

נקצין לרגע את הסיטואציה. נניח שהיו נותנים לקושמרו להטיס כטב"ם שזיהה בוודאות כמה מחבלים ולשגר את הטיל קוטל אותם, נניח שהיו מציבים אותו ליד צלף בעזה שתפקידו לזהות "ברחנים" מאזור הלחימה ולהוריד אותם - ונותנים לו ללחוץ במקומו על ההדק. אלה דברים שמחובתך לעשות כלוחם, אלה דברים שאולי רבים מאתנו חולמים לעשות אפילו כאזרחים, אבל כאן בדיוק עובר הגבול בין מה שמותר לעיתונאי לעשות לבין מה שאסור לו.

כרגיל במקומותינו, פרצה סערה קטנה בביצה התקשורתית. היו שטענו כי קושמרו במעשיו מסכן את כל מי שלובש וסט של עיתונאי. מדובר בהגזמה: מי שמעלה עיתונאים על הכוונת (נזכיר שלא אחת זה קרה גם לצה"ל) לא זקוק לצידוק עובדתי, אבל גם אם לא מדובר במשהו שמשליך על ביטחונם של העיתונאים האחרים, יש כאן בוודאי משהו שמשליך על יוקרתם, על מעמדם שדורש ריחוק מסוים, אפילו אם אתה מזוהה לחלוטין עם צד אחד, אפילו אם אתה מוקף בחיילים שרוח הקרב שלהם מרגשת.

זה נכון לגבי כל עיתונאי בכל מקום, בטח כאשר מדובר באיש תקשורת מנוסה כל כך, כזה שהיה צריך להודות בחום למארחיו על השעות שעשה בחברתם, אבל לסרב לפוצץ במו ידיו את הבניין.

אפשר היה להניח לדברים כאן, אלמלא היה מתגנב ללב החשד שיש כאן ערוץ שמבקש להרוויח נקודות על פטריוטיות, אחרי שהודבקו לו כינויים כמו "אל ג'זירה 12" או "ערוץ התבהלה". לאמור: הנה, אני מחבק את מח"ט גולני, הנה אני מתרגש מדגל ישראל שמונף מעל ראש מגדל בכפר, הנה אני מפוצץ מבנה שאיים על חיי התושבים בצפון.

כלומר, קושמרו משדר לא רק את הלך הרוח בקרב חיילי גולני, אלא גם את הלך הרוח שלו ביחס אליהם, כדי שיקרין על הפלטפורמה. גם כאן זה לגיטימי עד שלב מסוים.

למה רק עד שלב מסוים? כי התקשורת הישראלית סיקרה לאורך כל סוף השבוע בהרחבה את התייצבותה של התקשורת האיראנית לימין המשטר והתגייסותה כדי להמעיט ככל האפשר בנזקים שלהם גרמה תקיפת צה"ל.

מבלי משים, עשתה התקשורת הישראלית את אותו הדבר בדיוק כשניסתה להאדיר את אותה התקיפה ממש (אני לא מתיימר לקבוע האם היא הייתה הישג אדיר או קול ענות חלושה, אבל בניגוד לכלל הפרשנים באולפנים, אין לי בעיה לפחות להודות שאין לי מושג) ומאחר שמדובר בתקשורת "שלי", כלומר - הישראלית, הרי שאני מודאג מכך שבעתיים: הלך הרוח הזה כשהוא פושה בתקשורת, גם אם מהסיבות הכי טובות, זורע את זרע הפורענות של ה-7 באוקטובר הבא.

קושמרו מפוצץ במו ידיו מבנה בדרום לבנון (תוך שהוא מצטט את ארצ'י באנקר, גיבור "הכל נשאר במשפחה", לאמור: "אל תתעסקו עם היהודים!") לא יהיה כמובן הסיבה לכך, אבל אם חלילה יתרגש עלינו עוד פעם מחדל דומה, שבעקבותיו נשאל שוב היכן הייתה התקשורת ששיתפה פעולה מרצון לא רק עם רוח צה"ל, אלא גם עם "רוח דובר צה"ל", אפשר בהחלט שניזכר בכתבה הזאת כסמל להלך הרוח שהופך עיתונאי למעריץ, מעריץ שהוא ישראלי, פטריוט ומחמם את הלב בחיבוק שהוא מעניק (גם בשמי!), ללוחמים, הוא כל אלה ועוד, אבל הוא לא עיתונאי.