פורום קהלת זכה לביקורת בשנים האחרונות לאור עמדותיו אשר מתנגדות לכל שירות שניתן לאזרחים בישראל. כעת מוצא עצמו פורום קהלת שוב בצד הלא נכון של הדיון, נגד השידור הציבורי.
נייר עמדה חדש של קהלת, התומך באופן לא מפתיע במאמצי החקיקה של הקואליציה להפרטת השידור הציבורי, נפתח במשפט זה: "…השיח על עתיד השידור הציבורי בישראל מזוהם על ידי טענות קונספירטיביות מסוגים שונים…". על הנייר חתום ד"ר יצחק קליין, "עמית בכיר" בפורום קהלת, פורום הניזון מכספים של בעלי עניין מעבר לים (יש שיגדירו כספים של בעלי הון זרים המבקשים להשפיע על מדיניות וחקיקה בישראל כקונספירציה).
בהמשך פונה קליין להשוות את התקשורת למכונות כביסה ונעליים עם המשפט הבא: "התוצאה היא שוק תקשורת רבגוני ומשוכלל. כל אדם יכול לצרוך תוכן מכל צורה, בכל איכות, ובדרך כלל במחיר השווה לכל נפש. שוק התקשורת הפך דומה לשוק הנעליים או מכונות כביסה. אף אחד אינו חושב שהממשלה צריכה להיכנס לענף הנעליים כדי לספק נעליים איכותיים." (השגיאה במקור, צ.ג.). עוד טוען קליין בעניין הפקות מקור כי אין סיבה שכספים יחולקו על ידי "גורם אחד ריכוזי- התאגיד".
אין דבר רחוק מהאמת בעניין זה, שכן המדינה כמעט תמיד מתערבת כדי לשמור על היצירה בשפת המקום, כמו בצרפת, גרמניה ובמדינות רבות, שכן שמירה על השפה והתרבות הינו אינטרס ציבורי שגם ממשלות ישראל בעבר ראו לנגד עיניהן.
"צריך להוציא מידי הפוליטיקאים הסמכויות להשפיע...על הדרכים בה התקשורת מתנהלת", כותב קליין, אך באותה נשימה, במאמר שכתב בנושא טען: "פעם הייתה תחנת טלוויזיה בשם ערוץ 20. היה אסור לה, לפי חוק, לשדר חדשות. החוק הטיל עליה חובות ציבוריות שונות שמנעו ממנה לגדול, והיא עמדה על סף פשיטת רגל. באו הפוליטיקאים והושיעו אותה, התירו לה לשדר חדשות והורידו מכתפיה את עול החובות הציבוריות, ועכשיו היא ערוץ 14, תחנת טלוויזיה פרטית מצליחה. הלוואי על כל המשדרים העסקיים התנאים של ערוץ 14."
אז פורום קהלת חושב שצריך למנוע מעורבות של פוליטיקאים בתקשרות, אלא אם זה מתאים לאג'נדה?
התירוץ המרכזי של קרעי ושל השופרות שקוראים לסגור את תאגיד השידור, הוא שהתאגיד לא מספיק "מגוון". כשמראים להם את רשימת אנשי הימין - הם הודפים מיד ואומרים שמדובר במיעוט וב"עלי תאנה". אז עכשיו מתברר לי שלצד עלי התאנה קלמן, קם, נוביק, חסון ואחרים - אפילו לרב של קרעי יש תכנית קבועה… pic.twitter.com/XUaUyahmca
— David (Mizrahy) Verthaim (@dverthaim) December 24, 2024
למה השידור הציבורי הוא שירות חיוני לאזרחים?
1. תוכן לטובת הכלל - השידור הציבורי דוגמת BBC בבריטניה, PBS בארה"ב ו"כאן" אצלנו, הוא כלי שבמהותו חף מאינטרסים מסחריים של רייטינג. ככזה, יש לשידור הציבורי את האפשרות להשקיע בתכנים שאינם מכוונים פרסומות ואינם מבוססים מציצנות, אלא סדרות ותכניות דוקו דוגמת "שעת אפס" שנבחרה לאחת מ-10 הסדרות הטובות השנה על ידי הניו-יורק טיימס או "הצבי" סדרה שגיבורה הוא אליעזר בן יהודה או סדרות דוקו כמו "מעברות" או "טבריה - מתחת לקו האדום" או "המסע הארוך הביתה" אודות יהדות עיראק.
אף גוף מסחרי לא ישקיע בפרויקטים שכאלה כסף, משום שהוא ככל הנראה לא יכול לעשות מהם כסף. אבל שידור ציבורי יכול וצריך להשקיע בפרויקטים שכאלה, המהווים חלק מההיסטוריה של עם ישראל, מתעדים את הווה ואת העבר, נשארים עמנו לאורך שנים ואף משמשים כעזרים למורים בבתי ספר ובאקדמיה.
2. מי דואג לילדים - הטלויזיה החינוכית, עליה גדלו דורות רבים, מייצרת במתכונתה החדשה סדרות נפלאות שגופים מסחריים לא היו שוקלים בכלל ליצור משיקולים מסחריים. שקשוקה, מיוחדת (אודות נערה עם צרכים מיוחדים), להציל את חיות הבר, גלילאו, משחקי מח, אולי פיל, מדרסה, שלי הכובשת (על נערה קפטנית של קבוצת כדורגל משותפת), כראמל, סטודיו אמציה (המנגיש לילדים נושאים מההיסטוריה), הילד הזה הוא אני, שמרטפים ועוד ועוד תכנים חינוכיים, המשמשים גם בבתי ספר כעזרים ללימוד היסטוריה, מדע, ערכי חברות, עזרה לזולת, דאגה לסביבה ולבעלי החיים ודברים נוספים נפלאים בגובה העיניים ובאיכות יוצאת דופן. ולפני הכל - בשפה העברית.
איך ניתן ליצור דברים שכאלה אם לא במסגרת שידור ציבורי?
3. שירות לציבור - לאחר הטבח הנורא של 7 באוקטובר, מעבר לשידורי החדשות מסביב לשעון, תאגיד השידור הציבורי פתח אולפן יומי לילדים בשם "אנחנו כאן", כדי לעזור להם להתמודד עם המציאות המשוגעת שחווינו, "והילד הזה הוא אני": סדרה תיעודית על 12 ילדים שחייהם השתנו מאז ה-7 באוקטובר, ערוץ לזכר הנופלים, מוזיאון "360" לתיעוד כל נרצח וחטוף מהטבח הנורא, חמ"ל שחיבר בין מתנדבים לאזרחים הזקוקים לעזרה ועשרות תכניות דוקו וראיונות המתעדים את סיפוריהם של קורבנות הטבח והגיבורים של המלחמה, ואלה רק מקצת הדוגמאות.
מה אלה אם לא שירות לציבור ומי יזום מייזמים שכאלה לאחר הפרטת השידור הציבורי?
4. הרייטינג - אחת הטענות המרכזיות נגד התאגיד הוא ש"אף אחד לא צופה בו". זו טענה מצחיקה, מאחר והרגלי הצפייה של הציבור השתנו דרמטית בעשור האחרון, ורוב הצפיות אינן מתבצעות במועד השידור בערוץ הליניארי, אלא ב-VOD, באפליקציה או ב-Youtube בצפייה נדחית, ב- Catch up ובמגוון דרכים אחרות. אין כל ערך אמיתי למדידת הרייטינג ברגע נתון בערוץ.
הנה מספר דוגמאות: בפרק 10 של עונה 2 של ילדי בית העץ צפו רק ביוטיוב 3.8 מיליון צפיות, בפרק 19 של עונה 3 של "קופה ראשית" צפון 5.6 מיליון רק ביוטיוב, בפרק של סדרת הדוקו "האחת" צפו 411 אלף צפיות, שוב, רק ביוטיוב. כ-1.5 מיליארד צפיות ביוטיוב בשנה.
חוק תאגיד השידור הציבורי שהוביל השר גלעד ארדן מהליכוד הוא חוק מצוין, שמטרתו היתה למנוע השפעה פוליטית על התנהלות השידור הציבורי. בפועל, השר קרעי מנסה כבר שנים למצוא דרך להשתלט על התאגיד באמצעות מינויים של עושי דברו (לראשות ועדת האיתור) ונכשל כבר פעמיים.
קרעי גם מספר בכל מקום שהוא ידאג ליצירה ישראלית ומעניין אותו רק לעצור את החדשות, אבל בראיון שנתן רק לפני מספר ימים טען כי "התאגיד עושה לי שירות מצוין ומכניס אצבע בעין של הציבור עם דברים כמו 'היהודים באים' ו'זהו זה'", כלומר גם בתוכן הוא רוצה לשלוט. בפועל קרעי ושולחיו רוצים עוד ערוץ 14.
למרות מה שחושבים חלק מהפוליטיקאים, הציבור לא מטומטם והציבור אוהב וצורך את התכנים של תאגיד "כאן", איך ומתי שנוח לו. הציבור גם מנע את סגירת התאגיד בניסיון הקודם של קרעי בתחילת 2023 וכך יהיה גם הפעם.
עו"ד צביקה גוטליב, מנכ"ל איגוד המפיקים לקולנוע וטלוויזיה, חלק מ"המטה למען היצירה הישראלית" המאגד את האיגודים המקצועיים בתעשיית הטלוויזיה לשמירה על השידור הציבורי