כאישה שעלתה לישראל מרוסיה, מדינה שבה התקשורת הפכה לשופר שלטוני ואיבדה את חירותה, אני לא יכולה לשתוק לנוכח המהלכים שמוביל שר התקשורת ד"ר שלמה קרעי. ניסיונו של השר לצמצם את המרחב התקשורתי מזכיר את צעדי ההשתלטות של ולדימיר פוטין על התקשורת ברוסיה בשנות האלפיים. בטענות שונות ומשונות הצליח פוטין להלאים או להעביר לשליטת השלטון את כל כלי התקשורת העצמאיים במדינה, עד שבחלוף שנים ספורות כמעט ולא נותרה בה עיתונות חופשית. אך בכך לא הסתיים התהליך - השלטון לא הסתפק בהשתקת הקולות הביקורתיים, אלא החל להכתיב לעיתונאים לא רק את האג'נדה הרצויה, אלא גם את המילים המדויקות שבהן היה עליהם להשתמש.
מעקב וואלה: תכנית הממשלה להשתלטות על התקשורת החופשית >>>
המתקפה על התקשורת בישראל אינה יוזמה פרטית של שר התקשורת, שלמה קרעי, אלא חלק ממאבק רחב ומכוון, המובל על ידי הבוס שלו - ראש הממשלה, בנימין נתניהו. במובנים רבים, נתניהו שואף לחקות את פוטין. הוא אינו מעוניין בקיומה של התקשורת החופשית, אלא בהקמת מנגנון תעמולה שידברר אותו ויקדם את משנתו. המאבק שהוא מנהל נגד עיתונאים וכלי תקשורת אינו מסתכם בניסיון להכניע יריבים פוליטיים, אלא מהווה מתקפה ישירה על יסודות הדמוקרטיה עצמה - על זכותו של כל אזרח לקבל מידע אמין, להיחשף למגוון דעות, ולבקר את השלטון ללא מורא.
במשך 13 שנים גדלתי במדינה שבה חופש הביטוי היה לא יותר מבדיחה עצובה. ברוסיה של פוטין, התקשורת הממלכתית אינה אלא זרוע שלטונית נוספת, וכל מי שמעז להתנגד - עיתונאים, חוקרים או אמנים - מוצא את עצמו תחת מתקפה, מושתק או אפילו גרוע מכך. חוויתי ממקור ראשון כיצד עיתונות חופשית יכולה להיעלם בתוך שנים ספורות, וכיצד אומה שלמה נשבית בידי תעמולה ממשלתית חסרת רסן.
הניסיון הזה לימד אותי דבר אחד ברור: דמוקרטיה ללא תקשורת חופשית היא לא דמוקרטיה. התקשורת היא הכלי שמבטיח שהכוח לא יירקב, שהאזרחים יהיו מודעים, ושהפוליטיקאים יישארו אחראיים למעשיהם.
הצעדים שמוביל השר קרעי, במטרה "להחזיר את הכוח לעם" כביכול, מזכירים לי יותר מדי את מה שראיתי ברוסיה. בין אם מדובר בסגירת תאגיד השידור, ביטול הרגולטורים הקיימים והקמת גוף פיקוח חדש, הפרטת גל"צ או יצירת אווירה של פחד בקרב עיתונאים - המהלכים הללו נראים כצעד ראשון בדרך להשתלטות שלטונית על המרחב הציבורי והמידע שאנחנו מקבלים.
קרעי טוען שמדובר בניסיון לייצר "גיוון" בתקשורת, אך בפועל מדובר בגיוון שנקבע על ידי פוליטיקאים. במקום לאפשר לשוק החופשי לקבוע אילו דעות ורעיונות יישמעו, הוא מנסה לכפות סדר יום על ידי החלשת גורמים עצמאיים וחיזוק כלי תקשורת שמזוהים עם השלטון.
התקשורת הישראלית, על כל חסרונותיה, נמנית עם החזקות והמגוונות בעולם. אך לנוכח האירועים המתחוללים כיום, גוברת בי הדאגה לעתידה. כך זה תמיד מתחיל - בסגירת כלי תקשורת אחד, ממשיך באיומים כלכליים על עיתונאים, ולבסוף מוביל לדממה מוחלטת.
ומכאן אני פונה לשר קרעי בקריאה לעצור, לשקול בכובד ראש את השלכות מהלכיו, ולהפנים כי חופש העיתונות אינו פריבילגיה, אלא תנאי הכרחי לקיומה של דמוקרטיה בריאה. היום אתם בשלטון - מחר אתם עלולים למצוא את עצמכם באופוזיציה. דיקטטורה היא חרב פיפיות - בסופו של דבר, היא פוגעת בכולם, אך את המחיר הכבד ביותר משלמים האזרחים.
דמוקרטיה היא דבר עדין, קל לשבור אותה, אבל קשה מאוד לבנות אותה מחדש. אם יש לך ספק בכך, פשוט תשאל את אזרחי רוסיה. רבים מהם בוודאי היו שמחים לחיות במדינה שבה התקשורת מייצגת את הציבור ולא משמשת כשופר שלטוני. אך ברוסיה, למרבה הצער, הבחירה הזו כבר אינה קיימת.
ד"ר אלינה ברדץ'-יאלוב היא מומחית לתקשורת אסטרטגית, מרצה במרכז האקדמי הרב תחומי ירושלים, וחברת כנסת לשעבר בישראל ביתנו.