מגיש תוכנית הבוקר של רדיו 103 אודי סגל (לצד ענת דוידוב) מרבה לשאת בתוכניתו מונולוגים אופוזיציוניים נוקבים כלפי הממשלה והעומד בראשה. הוא עושה זאת בטון ביקורתי יותר ועם שאלות ביקורתיות יותר. בין היתר הוא מבקר את חוסר התוחלת של המלחמה בעזה ואת אי-האכפתיות של מקבלי ההחלטות מחיי החטופים. בשעה 20:00 בערב, כשהוא מתיישב להגיש את המהדורה המרכזית של חדשות 13, הוא כבר נשמע אחרת. זה כמובן לא בכוונה ובוודאי לא תלוי בו. מהדורות החדשות בישראל, למעשה בכל מקום, מחויבות לקוד "ממלכתי" ולהתנהלות וסוג דיבור אחר לחלוטין הפונה למכנה משותף רחב ככל האפשר, המבקש לא להרגיז. יש מקומות, השידור הציבורי לדוגמה, שהקוד הזה הוא נוהל של ממש.
עד כאן מדובר על אינטונציה וחזות, גם אם זו נראית תלושה יותר ויותר בעידן בו קשה להסתיר את הבחילה מהמתרחש (אפילו ליונית לוי, ממול, חמקה לאחרונה הערה חרישית על המצב). השאלה היא מהותית: מה קורה בין 7 בבוקר ל-20:00 בערב, והאם הציבור הישראלי מקבל מהמהדורות המרכזיות - עדיין מכונן השיח המוביל - ליינאפ שמספק לו תמונת מציאות אמיתית או מדומה. הנתונים מוכיחים, למרבה הצער, שלא.
בדיקת וואלה שפורסמה השבוע ניתחה את הסיקור החדשותי בטלוויזיה בחודשיים האחרונים וגילתה ש"התחושה" הייתה נכונה: מאות אייטמים על "קמפיין הרעב" בעזה שודרו בתקופה שנבדקה - רק בודדים מהם כללו התייחסות עיתונאית לסוגיה. כמעט אף אחד מהם לא בחן לעומק את המציאות בשטח, לא פנה למומחים הומניטריים, לא הציג נתונים, ולא שרטט את מפת הסיכון האזרחי בעזה.
ערוץ 14 ממלא את ייעודו, לשרת את הקו והאג'נדה הנוחים לראש הממשלה. אבל מה קורה אצל המתחרים, המחויבים לאמת עיתונאית? באשר לחדשות 12, דעתו של המנכ"ל אבי וייס נשמעה היטב בהדלפה ההיא, כשביקש לקטוע את הדיון שהתפתח בנושא, ובמבחן התוצאה - השתקה כמעט מוחלטת על המסך. באשר לחדשות 13, כתבים בערוץ מודים שהמנכ"לית הזמנית טלי בן עובדיה "לא אוהבת" אייטמים כאלו ושלא פעם נדחקו אייטמים כאלו לסוף המהדורה. בפני וואלה תוארו ישיבות ודיונים סביב אייטמים, ובמקרים אחרים אייטמים פשוט נופלים.
במקביל, במקרה או שלא, לפני כשבועיים בחדשות 13 ניסו לטשטש את המציאות, שוב. במהדורה עלתה תמונתו של ילד עזתי שכולו עור ועצמות, כפי שהתפרסמה על שער עיתון הדיילי אקספרס. מבקר הטלוויזיה של הארץ רוגל אלפר ניסח זאת מצוין: "כשערוץ 13 מטשטש תמונות של ילדים ומבוגרים עזתים שמתים מרעב הוא לא רק מועל בחובתו לדווח על המציאות בעזה, אלא גם מבצע דה־הומניזציה איומה של אותם עזתים.. הוא שולל מהם את אנושיותם והופך אותם לכתמים מרוחים ובלתי מזוהים - כדי שצופיו לא ייאלצו להביט בעיניהם ולדעת מה נעשה בשמם", כתב. גם אם מדובר בהחלטה של עורך זוטר, מדובר ברוח מפקד (או מפקדת) ברורים. מדובר, כאמור, בהחלטה.
במילים אחרות, לא מדובר בעמדה פרטנית של כתב מרכזי כמו עמית סגל לדוגמה, שבתכתובת פנימית של חדשות 12 שדלפה תמך בעמדתו של עורך אולפן שישי ש"לא התחבר לנושא", או של המגישה והכתבת המדינית של חדשות 13 מוריה אסרף שהשתוממה מדוע יש לשדר תמונות מעזה. מדובר בשיטה.
צריך להבין, מאות תמונות קשות מגיעות למערכות החדשות בשבועות האחרונים מעזה: ילדים מורעבים, תורים ארוכים לסיוע הומניטרי, דיווחים חוזרים ונשנים על תמותת תינוקות ותנאים של רעב קיצוני. אך על אף שמדובר בתיעודים שזוכים להד בינלאומי ומעלים גלי מחאה במדינות רבות - בתקשורת הישראלית, המושג "רעב" מופיע בהקשר אחד כמעט בלעדי: האם זה שקרי (ספקנות היא כמובן תכונה מבורכת לכל עיתונאי. אבל כדאי להיות גם ספקן לגבי הקמפיין הישראלי נגד "קמפיין ההרעבה" העזתי. כך יוצא שהצופה הישראלי מקבל את התמונה הקשה מעזה תחת פילטרים של "הסברה ישראלית" שמשמעותה היא "אין הרעבה", או שיש מעט רעבים וזו בכלל אשמה בלעדית של חמאס). במילים אחרות: התקשורת משתפת פעולה עם ההסתרה - בדיוק ההפך מהתפקיד של העיתונות - לחשוף.
אם בחדשות 13 המנכ"לית הייתה דוחפת (לא רק מאפשרת) להראות את ההרס ולדרוש תשובות מצה"ל ואת המוות המיותר של אלפים - אולי לא היינו מגיעים למצב בו ישראלים אינם מבינים איך ישראל נתפסת בעולם. אם בחדשות 12 היה המנכ"ל מבקש להראות גם את חוסר המוטיבציה של החיילים - ייתכן שמקרי האובדנות היו נמנעים בחלקם. אם שניהם, וגם מקבילם בחדשות כאן 11 היו מקדישים פרק נרחב יותר לנעשה בעזה - חייהם של ישראלים רבים שהפכו למטרות מהלכות בעולם היו אולי מופקרים פחות.
נכון, לא כל דבר אפשר וצריך להראות, אבל להעלים? בהיעדר סיקור מאוזן, הישראלים אינם מבינים מדוע העולם מגיב כפי שהוא מגיב. עבורם, התמונות נראות תמיד כתעמולה. המונח "פייק ניוז" הפך כברירת מחדל. ובמובן הזה, יש לתקשורת הישראלית אחריות. האם באמת מתרחש רעב בעזה? האם הוא מלאכותי או תוצאה של קריסת מערכות אזרחיות? האם ישראל אחראית לו - או דווקא חמאס? אלו שאלות ראויות לדיון. אך הן כלל אינן נשאלות. התקשורת הישראלית לא מציגה תשובות - משום שהיא כלל לא מציגה שאלות. לכך אחראים מספר קטן מאד של אנשים - המנהלים הבכירים.