נניח שהיה לכם סוד, למשל דוח סודי שפרסומו עלול לפגוע בביטחונה של מדינת ישראל. הייתם מפרסמים אותו גם בתקופה שהיא אחת הגרועות ביחס העולם למפעל הציוני?
ונניח לרגע שהייתם גוף שידור שיש לו ביד סרט מקומם, גם אם לגיטימי. האם הייתם משדרים אותו גם בימים של התקפה מאורגנת על עצם הקיום שלכם כגוף שידור ציבורי עצמאי?
אלה שתי דילמות כבדות משקל, אבל קודם כל לעובדות. ב"כאן 11" שודר אמש, מוצאי שבת, סרט תיעודי שאורכו כמעט שלוש שעות. מדוע יש לתאגיד השידור אינטרס לדחוק יצירה תיעודית בעלת אורך נדיר למשבצת שידור נידחת כזאת, תחת לקדמו בכל אמצעי העומד לרשותו? נשאיר את השאלה תלויה באוויר ונאמר שהסרט "1948, לזכור ולשכוח", סרטה של נטע שושני, הוא סרט פוסט ציוני. יש שיגדירו אותו אפילו אנטי ציוני.
מיד נדרש לחלק מהתכנים, אך לפני שנעשה כן, עוד קצת מסגרת. מדובר בסרט שהוזמן על ידי תאגיד השידור לרגל 75 שנים למדינת ישראל - ושידורו אמש עורר את חמת הימין.
הסערה התחילה הרבה לפני השידור אמש. מועד ההקרנה הראשון היה אמור להיות כבר ב-2023, לכבוד יום העצמאות ה-25 למדינת ישראל, אך ההקרנה נדחתה בעקבות הסערה הציבורית שחולל. מעט קוד לכן, הוא הוקרן בהקרנת בכורה בפסטיבל "דוקאביב" וזכה לפרס התחקיר.
בקיץ 2023, הוקרן הסרט בברלין ובמספר סינמטקים בישראל. בחורף 2024 הוא הוקרן במכון ון ליר בו זכה בפרסים על העריכה ושוב על התחקיר.
רק ב"כאן 11", התאגיד שמימן את הפקת הסרט, לא הוקרן הסרט אלא לאחר שהוועדה לביקורת סרטים ומחזות יישרה קו עם הנחיית בג"ץ לגבי מניעת הקרנת סרטים - ובסופו של הפולמוס הציבורי-משפטי, שודר הסרט אמש.
תכליתו של טור זה אינה ביקורת טלוויזיה, אך אחרוג מעט מן המנדט (השאלה האם ראוי שתאגיד השידור הציבורי יממן הפקה שכזאת וישדר אותה) ואקבע שמדובר בסרט מעניין גם אם מקומם. הוא מעניין מפני שהוא מאגד קטעי ארכיון נדירים ממלחמת תש"ח בליווי קטעי קריאה שמוגשים בכישרון רב, גם הגרפיקה נהדרת והתוצאה היא סרט ראוי בהחלט לצפייה.
למה מקומם? מפני שמדובר בסרט שמאמץ בחום רב מדי, ללא יומרה לאיזון ולעניות דעתי גם ללא כוונה להגיע לחקר האמת, את הנרטיב הפלסטיני בנוגע למה שמכונה "נכבה".
איך יודעים שהיוצרים נקטו בגישה הזאת עוד לפני שנדרשים לתוכן? בקטנות, כמו למשל ציון ארץ הלידה של כל מי שמופיע בו כעד או שזיכרונותיו נקראים מתוך כתבים שהותיר אחריו. אצל כל הערבים (לדעתי יוצא הדופן היחיד הוא פאוזי אל קאוקג'י, מפקד "צבא ההצלה") מצוין שהם ילידי "פלשתינה א"י" כשמה המנדטורי של המדינה-שבדרך.
אצל הישראלים המוצא מגוון. יש אמנם לא מעט צברים שמוגדרים באותו האופן, אבל רבים הם ילידי פולין, רוסיה וארצות אחרות. המטרה ברורה: להראות שהישראלים הם נטע זר מול אוכלוסייה ילידית שורשית.
מה היה עולה בגורלם לו נשארו בארצות המוצא שלהם? נו טוב, זה כבר עניין לסרטים אחרים (נסו את קלוד לנצמן, אם כבר בתיעוד היסטורי עסקינן).
יש עוד "קטנות", למשל ציון העובדה שפלישת צבאות ערב לישראל הייתה לא רק למחות את המדינה היהודית שאך זה נולדה מעל פני האדמה (שהרי לא יעלה על הדעת לנקוט טרמינולוגיה שכזאת כלפי ערבים, חלילה. הן הם הקורבנות...) אלא, בין היתר: להפסיק את גירוש הערבים מכפריהם. מה נאמר? ממש צבאות שוחרי שלום שבאו להציל את אחיהם מגירוש.
מה עוד יש כאן? מעט עיוותים היסטוריים - למשל בניסיון להפריך את המיתוס של "מעטים מול רבים" נסקרים הכוחות הלוחמים כך שיובן שלכוחות היהודים היה יתרון. זה נכון עובדתית כל עוד עוצרים את הספירה במקום שנוח למי שמבקש למנוע מסקנה הפוכה.
נכון הוא שהיישוב היהודי, בעיקר בגלל אימוץ של דוקטרינות לחימה מתקדמות השכיל לשנע כוחות ביעילות ולרכז מאמץ כך שיהיה לו יתרון מספרי על פני האויב, אבל כשסופרים למשל חיילים מצבא מצרים, האם לעצור רק אצל מי שהשתתפו בפועל בקרב מבלי להתחשב בעתודה (כל צבא מצרים)?
אלתרמן היה שם
נניח לזה, כי המטרה ברורה: היהודים אולי נקלעו למלחמה בשל התנגדות ערבית לתכנית החלוקה (את זה אפילו הסרט המגמתי הזה לא מבקש להכחיש), אבל מרגע שהתהפך מאזן הכוחות, עשו הכל כדי להאריך אותה כך שתאפשר לכבוש שטחים שלא נכללו בחלוקה המקורית (נכון במדיה מסוימת), הכשילו את תכנית השלום של שליח האו"ם, הרוזן השוודי פולקה ברנדוט (שחוסל על ידי יוצאי בלח"י).
זו הצגה מאוד צרה של הדברים, בעיקר לאור העובדה שהערבים לא היו מוכנים לקבל את תנאיה (אוסיף בנימה אישית שאבוי לו היו מתקבלים) ואחר כך טבחו להנאתם בפלסטינים האומללים, גירשו אותם מעל אדמתם, שרפו את כפריהם, בזזו את רכושם - והוסיפו חטא על פשע כשגנזו לעד את הדוח שכתב היועץ המשפטי הראשון לממשלה, יעקב שמשון שפירא, שנותר המסמך היחידי החסוי מימי מלחמת העצמאות.
כאן מדובר כבר בטכניקה שמאפיינת יצירות אנטישמיות קלאסיות שעושות שימוש בהיקש מוטעה: פלוני גנב, לפוני יהודי - ומכאן שכל היהודים גנבים. נכון שהיו מעשי טבח רבים מכפי שהדעת סובלת. נכון שהייתה ביזה, נכון שהתבצעו מעשים מחרידים בידי בודדים, מסגרות ופה ושם אפילו בהוראת דרגים בכירים יותר. להגיד שזה היה עיקר המערכה? כאן היצירה התיעודית (המעניינת לכשעצמה) מתכתבת כבר עם עלילת דם.
דוגמה קטנה: אין ספק שמרגע שהבינו בהנהגה הישראלית שאירועים חריגים גורמים לנטישה ובריחה על ערבים מכפריהם, ננקטו כמה פעולות יזומות: "חריגות מאורגנות" אם תרצו (בעיקר בגליל).
חלק מהפעולות ה"חריגות" היו ידועות גם בזמנו. לא צריך את הדוח הגנוז של שפירא כדי לדעת זאת. נתן אלתרמן אף כתב את שירו הידוע "על זאת" ופרסמו בטורו הנקרא כבר בנובמבר 1948, לצד קריאה לחקור מעשים דומים שביצעו חיילי צה"ל. כלומר, הדברים היו ידועים כבר בזמן אמת.
ובכל זאת, הצגת מהלך המלחמה דרך הפריזמה הצרה מאוד הזאת כמעין מלחמת כיבוש אכזרית (היא אכן הייתה אכזרית, בעיקר מהצד הערבי שמוצג בסרט כתמים הרבה משהיה באמת, בהכללה כמובן) שכל מטרתה הייתה לגרש את ערביי ארץ ישראל בעזרת מעשי טבח וביזה, חוטאת קודם כל לאמת ולמוסר, לפני שהיא חוטאת למה שראוי להיות משודר בערוץ שידור ציבורי כחלק מתכניות יום העצמאות (במקור).
של מי הכסף?
התמודדות של ישראל עם סודות מעברה היא נושא חשוב, מרתק וחיוני. הממסד אינו אוהב את מי שמבקשים לחשוף אותם. רק שמי שמחפש דרך לטיפול תיעודי נכון בסודות אמיתיים, מוזמן לצפות ב"ממלכת הסוד" של ניר טויב ז"ל, שמאיר (בעקיפין, ובסרט מצונזר בתום מאבק משפטי ממושך) בצורה נבונה בהרבה פרשייה אחרת (פרשת יצה).
אז לשדר או לא לשדר? למרות הסתייגותי מהסרט המעניין והמקומם הזה, אני בעד. ישראל של 2025 היא מדינה חזקה גם בכדי להתמודד עם סרטים שמרמזים לעבר אפל אף מזה שיש לה, פה ושם.
להפך, אני גאה להיות אזרח שמדינה שמאפשרת חופש ביטוי ליצירה מקוממת שפוגעת בנרטיב הציוני - הוא חזק דיו כדי להתמודד עם הפגיעה.
האם תאגיד שידור ציבורי שממומן על ידי הציבור צריך לממן יצירה שכזאת? ספק רב. ממש כמו מכון "עקבות" שעוסק בנושא (ונראה ככוח פעיל הן ביצירת הסרט והן בהפצתו בחו"ל) וממומן בחלקו או אף ברובו בידי ממשלות זרות וארגונים בינלאומיים, לאו דווקא אוהדי ישראל (לשון המעטה), גם היצירה הזאת הייתה יכולה לזכות לימון מכספי מי שאת הנרטיב שלו התגייסה כדי לשרת - ולא מהכיס של כולנו.
אודה שאני נבוך כשאני מפנה מבט ימינה ורואה בין השוחות את מי שתקפו היום את שידור הסרט. אין בדעתי ליישר עמם קו ולהסתער על התאגיד שאני בין אלה שחושבים שימשיך לפעול עצמאית.
יחד עם זאת, כשאני מפנה את מבטי שמאלה ורואה שם את דגל פלסטין, הרי שקצת כמו בהפגנה בקפלן - אני מקפל את דגל ישראל שבידי ושב הבייתה מהורהר: מה עשיתי על כי נגזר עלי לחיות בתווך בין אלו לאלו?