אנחנו פוגשים את מיכאל האוזר טוב, הכתב הפוליטי של עיתון "הארץ", בסט של פודקאסט שמוקלט הפעם במתכונת מילואים - אולפני 103FM. הסיבה? האוזר טוב פרסם לאחרונה נייר אקדמי במסגרת שהות באוקספורד, שנוגע בליבת עבודתו כעיתונאי פוליטי: כיצד נכון, מדויק ובעיקר - אחראי - לסקר פוליטיקאים פופוליסטים.
"פוליטיקאים פופוליסטיים כאן כדי להישאר", הוא אומר. "הם לא ייעלמו, ואנחנו לא יכולים להפסיק לסקר אותם. זה לא רק בגלל שהם עושים טראפיק ומביאים רייטינג - אלא כי זו המציאות הפוליטית. אז אם אי אפשר להימנע מזה - לפחות שנסקר אותם נכון".
בשיחה שהפכה לסוערת, בפודקאסט תיקטוק של המכון הישראלי לעיתונות ותקשורת: למה הפגנה להפלת הממשלה היא מפגרת ("וחסרת תוחלת"), איך זה שלא חתם על העצומה נגד המלחמה של עובדי הארץ ("ישראל לא מבצעת הרעבה"), למה זו תקלה שעיתונות היא מקצוע שלא מפטרים בו ("לא זוכר מתי פיטרו כתבים לא טובים"). וגם, מה חשב כשאביו מנע הקמת ממשלת שינוי ("בדיעבד טעיתי").
המכון הישראלי לעיתונות ולתקשורת פועל לחיזוק חופש העיתונות, חינוך לצריכה ביקורתית של תקשורת והחזרת אמון הציבור בתקשורת בישראל.
חלק קטן מהשיחה מובא כאן בכתב. האזינו כאן ובספוטיפיי, או צפו בשיחה המלאה בפודקאסט תיקטוק המשודר גם בערוץ וואלה+.
סמים קלים? לא - פוליטיקה קשה
כדי להסביר את הגישה שלו, האוזר טוב מדמה את המצב לעולם הרפואה: "לפני כמה שנים רופאים הבינו שלא ניתן למנוע שימוש בסמים, אז הם פשוט יצרו טבלה שמציינת אילו ערבובים מסוכנים יותר. אותו הדבר אני רוצה לעשות בתקשורת - לא להילחם בתופעה, אלא להבין אותה ולנהל אותה בצורה מושכלת".
במחקרו, גיבש 14 שיטות עיתונאיות שמבוססות על מחקרים אמפיריים, שנועדו לשפר את סיקור הפוליטיקאים הפופוליסטיים. אחת מהן, לדוגמה, היא טכניקת Pre-bunking - מתן אזהרה מוקדמת לפני חשיפה למידע בעייתי.
"אם אתה מזכיר לצופה לפני נאום של ראש ממשלה מה הוא אמר בנאום הקודם - מה היה שקר, מה היה אמת - אתה בעצם מחסן אותו. זה הרבה יותר אפקטיבי מפקט צ'קינג בדיעבד", הוא מסביר. "אנחנו עושים את זה לפעמים, אבל לא מספיק, ובעיקר - לא בעיתוי הנכון".
שיטה נוספת שהוזכרה עוסקת בצורת הצגת האמירה הפופוליסטית. לדברי האוזר טוב, פעמים רבות הכותרת מעוותת את האיזון: "למשל, איתמר בן גביר אומר משהו קיצוני, ונגדו מובאת תגובת נעמה לזימי - ואז זה נראה כאילו אלה שתי עמדות שוות. בפועל זו השוואת שווא, שהופכת את האמירה הפופוליסטית ללגיטימית, כחלק מהשיח הרגיל".
לדבריו, "המטרה של הפוליטיקאי הפופוליסטי היא שהעמדה הקיצונית שלו תישמע כמו אחת משתי עמדות סבירות. ברגע שאתה שם אותה יחד עם תגובה - אתה עוזר לו".
"אם לא נציב גבולות - ננרמל גם את בנצי גופשטיין"
אחד המקומות בהם הבעיה בולטת במיוחד הוא מבנה הפאנלים הטלוויזיוניים.
"זה נכון. אנחנו רואים פאנל שבו יושב מישהו בעד עסקת חטופים ומישהו נגדה - כאילו זו חלוקה של 50-50. בפועל, 85% מהציבור תומך בעסקה, ורק 15% נגד. אבל בטלוויזיה זה לא בא לידי ביטוי".
אז מה הפתרון?
"המגיש יכול פשוט לומר את זה לצופה - 'אתם הולכים לשמוע פה שתי דעות, אבל תדעו שבציבור זה לא באמת 50-50'. זה כל מה שצריך".
אחד הסעיפים היותר בולטים במסמך שכתבת קורא להימנע מהומניזציה של פוליטיקאים קיצוניים - כלומר, לא לשדר כתבות צבע אנושיות על אנשים שרעיונותיהם מסוכנים לדמוקרטיה.
"כתבות על איתמר בן גביר ואשתו בשוק מחנה יהודה - זה מה שנרמל אותו. זה מה שהכניס אותו למיינסטרים. לפני זה, הוא לא עבר את אחוז החסימה במשך שלוש מערכות בחירות. כתבות צבע כאלה הופכות קיצוניות לנורמה. זה מסוכן. מדובר לא רק בטקטיקה פוליטית אלא גם בטעות עיתונאית. אם יש משהו חדשותי - ברור שצריך לדווח. אבל אין שום צורך לעשות מגזינים חביבים על אנשים שמקדמים רעיונות חשוכים".
שימוש לרעה בזכות התגובה
נקודה נוספת שהוא מדגיש היא הצורך להגיב בפומבי להתקפות על התקשורת עצמה: "המרואיין תוקף את המגישה, אומר שהתוכנית שמאלנית, אנטישמית - והמקסימום שעושים זה 'אדוני, אדוני'. זה לא מספיק".
לדבריו, מחקרים מראים שהאשמות נגד התקשורת שנאמרות בתקשורת - זוכות לאמון גבוה יותר מאשר האשמות שנאמרות מחוץ לה. "ולכן חובת התגובה היא לא רק אתית - היא קריטית. צריך לעצור את המרואיין ולתקן אותו, גם אם זה לא נעים".
האוזר טוב מתעכב גם על מה שהוא רואה כאנומליה תקשורתית: שימוש לרעה בזכות התגובה. לדבריו, כיום הפוליטיקאים מנצלים את הפלטפורמה של תגובות כדי להפיץ שקרים, לתקוף עיתונאים באופן אישי ולהוציא את הנרטיב משיווי משקל.
"זכות התגובה נולדה כדי להגן על מי שאין לו גישה לתקשורת", הוא מסביר. "אבל היום, אין פוליטיקאי שאין לו פייסבוק, טוויטר או ערוץ טלוויזיה. אם מישהו רוצה לתקוף את העיתונאי שכתב עליו - שיעשה את זה בעמוד שלו, לא בתוך הכתבה. השאלה היא - כמה אנחנו רוצים שהאירוע הדמוקרטי כאן יהיה טוב יותר. כי הפופוליזם לא הולך להיעלם. ואם לא נציב גבולות - יום אחד ננרמל גם את בנצי גופשטיין".
"זו לא הרעבה"
אני רוצה רגע לעבור נושא ולדבר על עצומה שאצלכם בעיתון קידמו, נגד המלחמה. חתומים עליה 131 עיתונאים, רובם מהארץ, ואתה לא ביניהם.
"לא ראיתי מעולם צורך כן לחתום על העצומה הזאת. באופן אישי, אמרתי את דעותיי גם הרבה מאוד פעמים, אני חושב שבתקופה מסוימת היה רעב מאוד מאוד משמעותי, אני לא חושב שהייתה הרעבה, ויש הבדל בין שני המונחים, ישראל לקחה את האחריות על כל טיפול מערך המזון בעזה, ולכן האחריות היא חד משמעית מוטלת עלינו, לצערי הרב מאוד, אבל זו לא הרעבה".
אבל האמירה היא יותר רחבה, היא על חוסר התוחלת שבמלחמה, על החפים מפשע שנהרגים.
"אני לא שווה נפש לגביה, אני רק חולק על חלק מהדברים שכתובים שם בהצהרה. שוב פעם, אני לא חושב שישראל מבצעת הרעבה מכוונת, אני לא חושב שישראל מבצעת פגיעות מכוונות בחפים מפשע. אין ספק בשום צורה שהיא שהפגיעות בחפים מפשע הן גדולות ממה שהיה אמור להיות, וההתנהלות של ישראל היא לא מספיק טובה בדבר הזה. וזה מאוד מאוד חמור, אבל המונחים האלה שם לא קורצים אליי. אני לא כל כך בטוח שיש בכלל תועלת בלחתום על הצהרות ועצומות כאלה. כאילו באופן כללי, גם אם הייתי מסכים במאה אחוז עם המסר שמופיע שם, חתמו מאה שלושים איש ומה השתנה?. לדעתי, גם הפגנה להפלת הממשלה היא מפגרת, אין לזה תוחלת. יש דברים אחרים שאפשר וצריך לעשות".