מעט מאוד דמויות אנונימיות הצליחו בשנים האחרונות לחדור כל כך עמוק לתוך השיח הציבורי ולהפוך לשחקן משמעותי בלי שייחשף אפילו רמז לזהותן. במקרה של "אור כרמי", ייתכן שמדובר בתופעה שאין לה תקדים: משפטן חד ומנוסה, שפועל מאחורי שם בדוי, אך הפך לאחד הקולות הבולטים ביותר בכל דיון משפטי בישראל - מהפיכה משטרית ועד פסיקות בג"ץ - זאת כשהוא מפרק את המציאות המשפטית לגורמים ומותיר את הפרשנים הבכירים פעורי פה.
ואכן, דילמה אחת מרכזית ריחפה מעל השאלה האם וכיצד לראיין בכלל דמות שלא מסכימה להזדהות בשמה. האם ניתן בכלל לקיים שיח עיתונאי בלי התנאי הבסיסי כל-כך של אפיון הדמות המספרת? האם הסיכון שווה את ההנחה העצמית? בדילמה הזו שבין השמעת תוכן הדברים לתנאי החשיפה, הכריע לבסוף הטיעון הראשון.
בראיון נדיר (ומעורבל קולית, כדי להגן על זהותו) בפודקאסט "תיקטוק" של המכון הישראלי לעיתונות ותקשורת מסביר כרמי למה העיתונאים הם בעצם פוליטיקאים גרועים, איך זה שהוא לא מבקר אף-פעם שופטים ומדוע בג"ץ יהיה חייב, בלית ברירה, להכשיר חנינה לנתניהו עוד לפני הרשעה. השיחה איתו חושפת לא רק משפטן שבקיא בנבכי המערכת, אלא גם אדם שעבר טלטלה אידיאולוגית עמוקה: ממי שניסה להיות ה"מבוגר האחראי" שמסביר את המצב המשפטי בקור רוח, לאופוזיציונר מובהק שרואה בממשלה הנוכחית סכנה קיומית.
המכון הישראלי לעיתונות ולתקשורת פועל לחיזוק חופש העיתונות, חינוך לצריכה ביקורתית של תקשורת והחזרת אמון הציבור בתקשורת בישראל.
חלק קטן מהשיחה מובא בכתב. האזינו לשיחה המוקלטת המלאה בטוויטר.
— David (Mizrahy) Verthaim (@dverthaim) December 7, 2025
"אני לא שי ניצן, לצערי"
השאלה הראשונה שמרחפת מעל כל דיון בנוגע לכרמי היא כמובן - מי אתה? השמועות בברנז'ה השתוללו במשך שנים. האם מדובר בשופט עליון בדימוס? בפרקליט בכיר? אולי בכלל בצוות של כותבים? לאחרונה, ציוץ קומי שהראה כביכול את המיקום שלו בספרייה הלאומית הצית גל שמועות חדש שקשר אותו לפרקליט המדינה לשעבר, שי ניצן.
"זה ההומור של יואב רבינוביץ', הקרנף", צוחק כרמי (או לפחות הקול המעורבל שלו נשמע משועשע). הוא ממהר להזים את השמועות על זהות ספציפית, אך מספק הצצה נדירה לרקע שלו: "אני לא עורך דין פרטי. המקצוע שלי הוא משפט, וזה משהו שקשה להסתיר אותו, אבל אני מעדיף לטשטש את הפרטים המדויקים".
כרמי מתעקש שהאנונימיות היא לא גימיק, אלא כלי עבודה הכרחי. היא מאפשרת לו לכתוב בחופשיות, ללא משוא פנים וללא המחירים הכבדים שנלווים לחשיפה במדינה שסועה. "הטוויטר הוא לא העבודה שלי", הוא מדגיש. "הפרויקט הזה, שנקרא 'אור כרמי', לא היה משהו מתוכנן. זה התחיל בערב משעמם אחד לפני כשמונה או תשע שנים. שמעתי שטוויטר זה המקום שבו הדברים קורים באקטואליה, פתחתי יוזר עם שם בדוי וצילמתי לוח סולמות ונחשים שהיה לידי. זה היה אמור להיות יוזר פסיבי".
אבל הפסיביות לא החזיקה מעמד זמן רב. כרמי גילה ואקום עצום: פער בלתי נסבל בין המציאות המשפטית המורכבת לבין האופן שבו היא מתווכת לציבור על ידי עיתונאים ופוליטיקאים. "התחלתי לתקן טעויות", הוא משחזר. "מישהו כותב ציוץ עם טעות משפטית, אני מביא לו את סעיף החוק או את העמוד מפסק הדין. פתאום ראיתי שיש לזה ביקוש אדיר. אנשים צמאים למישהו שיודע על מה הוא מדבר".
אחת הנקודות המרכזיות בביקורת של כרמי מופנית כלפי הברנז'ה העיתונאית עצמה. לטענתו, הבעיה הגדולה ביותר בשיח הציבורי בישראל היא חוסר היכולת - או חוסר הרצון - להפריד בין דעה פוליטית לניתוח מקצועי. ומי שחוטאים בכך יותר מכולם, לשיטתו, הם כתבי המשפט והפרשנים.
"בשיח בטוויטר, ובתקשורת בכלל, בולט חוסר היכולת להפריד בין הפוזיציה לבין המהות". הוא מביא כדוגמה את פסק הדין המפורסם של 11 השופטים (בג"ץ 11-0) בעניין הטלת המנדט על נתניהו - כנאשם בפלילים. בעוד שהשמאל זעם על השופטים והימין חגג, כרמי טוען ששני הצדדים פספסו את הנקודה המשפטית הטהורה.
"אנשים לא טרחו להבין למה השופטים פסקו ככה", הוא מסביר. "זה לא כי הם 'ביביסטים' או כי הם לא מבינים שנאשם בפלילים זה בעיה. הסיבה הייתה טכנית לחלוטין: לא היה נגד מי להוציא צו. מי שהחליט על המנדט היו 61 חברי כנסת. בג"ץ לא יכול להוציא צו נגד שיקול הדעת הפוליטי של חברי הכנסת. זה ההבדל בין זה לבין הלכת דרעי-פנחסי, שם מדובר בשיקול דעת מנהלי של ראש ממשלה".
כרמי לא חוסך את שבטו מהעיתונאים הבכירים, וגם מהדוברים. כשהוא נשאל לגבי מישהו מ"מכונת הרעל" שהוא בכל זאת מעריך, הוא נוקב ללא היסוס בשמו של דובר הליכוד גיא לוי, שלדבריו עושה עבודת תועמלנות מופתית. לכתבי המשפט הבכירים מערוצי הטלוויזיה כרמי מסרב להתייחס, אך לא ניכרת בו התלהבות יתרה. לטענתו, הציבור הישראלי איבד את האמון בתקשורת בדיוק בגלל הערבוב הזה של דעות ועובדות. "אני רוצה עיתונאי של פעם", הוא אומר בכמיהה. "מישהו שיביא לי את העובדות. את הדעות שלי אני אגבש לבד. היום, אין כמעט עיתונאי שאתה לא יודע בדיוק מה הוא חושב ומה האג'נדה שלו עוד לפני שהוא פתח את הפה".
"צבעתי את עצמי בצבעים פוליטיים"
במשך שנים, כרמי הקפיד לשמור על ממלכתיות. הוא ניתח פסקי דין בקרירות, נמנע מלהיכנס לבוץ הפוליטי והקפיד לתת קרדיט לשופטים ולמערכת גם כשלא הסכים איתם. אבל אז הגיעה שנת 2023 ואיתה ההפיכה המשטרית וטבח 7/10.
"היה רגע במרץ 23, אחרי הראיונות של נדב ארגמן ואביחי מנדלבליט, שבו הבנתי שאי אפשר יותר לשבת על הגדר", הוא מספר בקול שמשדר, גם דרך המערבל, סוג של כאב. "מנדלבליט אמר: 'שקט הוא רפש'. וזה הידהד לי. עד אז אמרתי - אתם רוצים הסבר על פסקת ההתגברות? אני אסביר. לא אגיד אם זה טוב או רע. אבל כשהמדינה התחילה לבעור, בליל גלנט, הבנתי שאני משלם מחיר אישי בזה שאני שותק".
המחיר האישי, לדבריו, היה הוויתור על הפוזיציה של "הפרשן האובייקטיבי". הוא בחר צד. "צבעתי את עצמי בצבעים פוליטיים", הוא מודה. "ידעתי שאני מאבד חלק מהאמינות שלי בעיני צד אחד של המפה, אבל הרגשתי שאין מנוס. הממשלה הזאת, והעומד בראשה, מובילים אותנו לאבדון. זה לא עוד משבר פוליטי, זה להיות או לחדול".
השינוי הזה הפך את כרמי מדמות של "מסבירן" לדמות פוליטית, והיה לה כבר אז מחיר. אחרי השבעה באוקטובר, הטון שלו הפך לחריף עוד יותר. "החטופים נמקים, הצפון בוער, הכלכלה קורסת, והם עסוקים בג'ובים", הוא יורה. "כל אחד חייב לפעול. זה בנפשנו".
עסקת החלומות של נתניהו (בחסות בג"ץ)
אולי החלק המפתיע ביותר בראיון הוא הפתרון שכרמי מציע לפלונטר הפוליטי-משפטי של מדינת ישראל. כמי שמכיר את המערכת מבפנים, הוא מבין שלפעמים, כדי להציל את החוק, צריך לכופף אותו.
"מבחינה משפטית טהורה, אין חיה כזאת של חנינה לפני הרשעה", הוא מבהיר. "היום הגישה היא שזה לא חוקי. הנשיא לא יכול לתת חנינה לאדם שעדיין בחזקת חף מפשע".
אבל אז מגיע ה"אבל" הגדול. "אנחנו נמצאים במצב של כאוס מוחלט", הוא אומר. "והשורש של הכאוס הוא ראש ממשלה שנאשם בפלילים. ולכן, הפתרון הוא לא משפטי, הוא מדינתי. נתניהו צריך ללכת הביתה, ובתמורה - התיקים שלו ייסגרו. תקרא לזה חנינה, תקרא לזה הסדר טיעון, זה לא משנה. המהות היא: אתה הולך, התיקים נסגרים".
הפצצה האמיתית היא ההערכה שלו לגבי עמדת בג"ץ בסוגיה כזו. רבים בימין בטוחים שבג"ץ יפסול כל עסקת טיעון מקלה, ורבים בשמאל מייחלים לכך. כרמי חושב אחרת לגמרי.
"אני מאמין שבג"ץ יכשיר את זה", הוא קובע נחרצות. "השופטים חיים בתוך עמם. הם רואים את הסכנה הקיומית למדינה. הם יבינו שזה הרע במיעוטו. זה כמו בפרשת קו 300 - בג"ץ לא התערב בחנינות של אנשי השב"כ כי הוא הבין את הצורך הביטחוני. כאן הצורך הוא דמוקרטי-קיומי. בג"ץ אולי יכתוב פסק דין חריף, יגיד שזה לא תקין, יצקצק בלשונו - אבל בשורה התחתונה, הוא ייתן לזה לקרות כדי להציל את המדינה מהבוץ".
גידי וייץ מ"הארץ" כתב לאחרונה טור תקיף במיוחד נגד השופט נועם סולברג, נוכח השתיקה שלו ברדיפה של עמית. האם אתה שותף לביקורת הזאת, ובכלל - איך זה שאתה אף פעם לא מבקר שופטים.
"אז הנה לך הוכחה שאפשר לא לבקר שופטים. זאת אומרת, כולם מדביקים לי איזה סטיגמה פוליטית ומשפטית כאילו, אבל איך זה יכול להיות שכשווילנר פוסקת בעד הממשלה, אז כל תומכי הממשלה משתפכים עליה, ושבועיים אחרי זה היא פוסקת נגד הממשלה אז יריב לוין כותב שהיא חלק מכנופיה. ואני לא מבקר אותה לא פה ולא פה. איזה קטע, זה אפשרי. למה אני עושה את זה? בדיוק מהסיבה שדיברנו עליה קודם. שאפשר להפריד בין הדעות שלך לבין הניתוח המשפטי שלך. קח לדוגמה מנתח מוח, מה זה משנה אם הוא בעד נתניהו או בעד לפיד? הוא ינתח מוח באותה צורה. עד כמה שזה קשה להבין, גם משפטן עושה את זה. שוב, אתה לא יכול לנתק לגמרי את היותך בן אדם ואת הדעות שלך וכו', אבל זה מאוד אפשרי לנתח דברים בצורה קרה ועניינית ושקולה על פי הדין ולא להכניס פנימה את הדעה הפוליטית שלך. ולכן נוצר הדיסוננס הזה בעיתונות. שאתה בטוח, אתה משוכנע, שאם השופט היה חושב כמוך, הוא גם היה מגיע לתוצאה המשפטית שאתה רוצה. ולא, זה לא עובד ככה, מה לעשות. סולברג הוא שופט מקצועי ושמרן באופן עקבי, מי שעוקב אחריו לאורך זמן רואה שהכל מנומק".
"הכוחניות של אהרון ברק גרמה נזק"
כרמי לא חוסך שבחים מהדמויות המובילות את מערכת המשפט. על אהרן ברק הוא כתב לאחרונה שהוא "גאון בקנה מידה היסטורי", כולל השוואה לאיינשטיין ואפלטון שעוררה הרמת גבות. בראיון הוא מסביר: "ברק הוא גאון על-דורי. הוא פיתח את המשפט הישראלי ברמות שאי אפשר לדמיין. אבל", הוא מסייג, "הכוחניות שלו גרמה נזק. הניסיון להפוך הכל לשפיט, להסתכל על העולם רק בפריזמה של 'פלילי או לא פלילי', זה אסון. יש ממד מוסרי וציבורי שברק מחק, וזה חזר כבומרנג".
לגבי נשיא העליון יצחק עמית, כרמי נשמע כמו מעריץ קלאסי: "עמית הוא פנומן פרקטי. הוא לא תיאורטיקן כמו ברק, אלא מנתח חד שיודע לפרק סוגיות מורכבות בפשטות". כרמי מגיב גם על טענות שנשמעו לאחרונה מפי כתבי משפט כמו אבישי גרינצייג, שאמר ממש פה בראיון כי "ככל שאתה עולה למעלה במערכת, הפגמים מתעצמים. היהירות שלו מאוד קיצונית, וזה לא רק אני אומר. שופטים אחרים אומרים את זה". לכל זה לכרמי יש תשובה פשוטה: "זה לא מעניין אותי כאזרח. אני לא צריך שהנשיא יהיה אדם לבבי. אני צריך שהוא יהיה מנהל טוב ואיש מקצוע מעולה".