חלק מאנשי הציונות הדתית לא האמינו שזה קורה להם. אחדים מהם נעלבו למרות שחשבו שיש להם כבר עור של פיל. השמצות הם רגילים לספוג: כבר קראו להם "מתנחבלים", כבר כינו אותם "אוכלי מוות", כבר האשימו אותם בכך שכולם נערי-גבעות וקראו להחרים סחורות ומוצרים חקלאיים שייצרו בזיעת אפם.
רק שהפעם זה לא עוד ארגון שמאל קיצוני, מאלה שמעדיפים להפגין עם האויבים נגד בניית גדר ההפרדה מאשר לקיים שיח עם אחיהם. אלה כבר לא האוטו-אנטישמיים שעומדים עם דגלי פלסטין בשולי הפגנות השמאל. הפעם המתקפה הארסית באה מתוך הבלוק עצמו, מחובשי כיפות ממש כמותם.
על מה ולמה? שואלים את עצמם מי שהפכו לפתע למושמצים בערוצי תקשורת כמו ערוץ 14 או רדיו גלי ישראל, והתשובה לשאלה הקשה היא די קלה: כי העזו למרוד במלכות. על כך שהם, אחרי מאות ימי מילואים במצטבר, חלקם היו על מדים יותר משהיו בבית מאז 7 באוקטובר, החליטו שמספיק ודי להם. שנמאס להם שממשלה שנבחרה בקולותיהם הרמים מוכרת אותם לחרדים.
ביד אחת שולחת את ילדיהם שמתגייסים באמונה ליחידות הכי קרביות בצה"ל, לחרף נפשם בהגנה על המדינה - וביד השנייה לא רק פוטרת משירות עשרות אלפי אברכים מדי שנה, אלא אף מרפדת את דרכם הנפסדת במיליארדי שקלים.
החייל האמיץ בצלאל
הם רואים ומתקוממים לא רק על נתניהו, הן ממילא חלקם לא ראו בו אלא כחמורו של משיח, כלומר מי שמסוגל, למרות מידותיו הרעות, להיות מי שיגשים באופן הטוב ביותר את מדיניות הימין, אלא אף (ואולי בעיקר) על האנשים שהם עצמם שלחו לכנסת. כמה שקרים עוד יוכלו לשמוע מבצלאל ("אף גרגר אורז") סמוטריץ'?
ובין שקר לשקר הם נזכרים שבעוד הם עושים כבר סבב שישי של מילואים, הרי ששר האוצר מטעמם היה בכלל פקיד מבצעים, שסובב בכחש את שלטונות הצבא בדרך לשירות מאוחר ומקוצר של שנה וארבעה חודשים - פחות משירות נשים.
ואגב משירות נשים, הם נעלבים כשהם רואים את המתקפה שלוחת הרסן של חובש כיפה כינון מגל, אמנם לא ג'ובניק כמו רוב עמיתיו לפאנלים שבהם מדברים גבוהה-גבוהה על הצורך המלחמה, אבל ארסי שבעתיים מהם.
מגל טוען שלציונות הדתית אין מעמד להתנגח בחרדים, כיוון שחלק גדול מהנשים הצעירות במגזר הדתי-לאומי ממירות את המדים בשירות לאומי. הם שומעים ולא מאמינים למשמע אוזניהם. שתי אמיתות ברורות עורר מה שאפשר היה לכנותו אולי "ירי בתוך הנגמ"ש" (אלמלא הפעם היחידה שבה מרבית שותפיו של מגל לפאנל "הפטריוטים" הייתה בטלוויזיה): את רצינות כוונתו של נתניהו ללכת עד הסוף עם חוק שיכשיר את ההשתמטות ואת ההבדל הברור כשמש בצהרי היום בין ימין לביביזם.
נתחיל בראשון: אם נתניהו תוקע בכל השופרות, לא רק כדי להחריש את קולות מתנגדיו מן האופוזיציה אלא גם באזניהם של מי שהוא חייב להם את שלטונו, סימן שכלו כל הקיצין, שהוא החליט ללכת "אול אין" על החוק שהוא כאצבע בעינם.
את זה עוד אפשר להבין כחלק מרפרטואר של איש שאין לו שום אידיאולוגיה זולת ההישרדות בשלטון וההתחמקות ממשפט צדק, אליו נקלע, על פי כתב האישום, בשל חמדנותו.
מתפרנסים מביביזם
האמת השנייה שהתחוורה נוגעת למפת התקשורת ומסבירה את האובססיה שנתניהו פיתח כלפיה: מה שקורה בערוץ 14 (ובעוד כמה גופי שידור קטנים יותר) הוא שקבוצה של אנשים שמתפרנסים מתמיכה בלתי מסויגת בנתניהו, עולים להתקפה מאורגנת על הציבור שהעניק לו ולהם חיים, ממש כך.
מאחר שאי אפשר להעליל על אנשי הציונות הדתית שהם עברו לשמאל (כמו שהעלילו על ליברמן, מנדלבליט, אלשייך, בנט ועוד רבים, טובים וימניים), מאשימים אותם בכך שעוד יביאו לשלטון אותו "שמאל".
הבעיה היא שהשמאל הזה קיים בעיקר בתעמולת הימין הביביסטי ולא במציאות, בטווח שבין יאיר גולן (כעשרה מנדטים) למפלגות הערביות (להם מצביעים מסורתית כמה אלפי יהודים שהמציאות המזרח תיכונית העבירה אותם על דעתם). אלה בדיוק האנשים שהעזו לכנותם "מתנחבלים".
אשר לאחרים - הם פגשו אותם בסדיר ובמילואים, מצביעים פוטנציאלים ללפיד, איזנקוט, ליברמן ואחרים, חילונים ציונים, אחים - שגם אם קיימת איתם מחלוקת אידיאולוגית עמוקה, הם ינסו לגשר על הפערים בדרך של שיח ולא בהחלפת עלבונות, בטח לא עלבונות ארסיים וממומנים על ידי השלטון, כפי שמטיחים בהם עתה מי שהיו עד אתמול חבריהם למחנה.
בין הדתי ללאומי
לסכסוכים שמתחילים על רקע יחסים של דת ומדינה, יש לעיתים נטייה להגיע הרבה יותר רחוק מכפי שנראה ברגע הראשון.
ממשלת רבין הראשונה, האחרונה בשושלת מפא"י-מערך, נפלה בגלל טיסה של מטוסי אף-15 בשבת, שהביאה לקץ את מה שכונה הברית ה"היסטורית" בין המפד"ל למפלגת העבודה.
ממשלת השינוי נפלה בגלל הצהרת שר הבריאות כי יקיים את הוראת בג"ץ שלא לאכוף בדיקת חמץ בכניסה לבתי החולים. נכון שמדובר היה רק בעלה תאנה, שמאחוריו דיבר שמוליק סילמן על חלקה של אשתו בעולם הבא, בעודו מסדר לה ג'וב מובטח בממשלה הבאה, אבל הסיבה הרשמית הייתה על יחסי דת ומדינה.
האם גם נתניהו סולל במו ידיו נתיב ללא מוצא לממשלתו? מה שבטוח הוא שהפעם מתקוממים נגד מעשיו לא רק "הסמולנים" שקל להסית נגדם אלא מי שהם בשר מבשרו.
במקום לדבוק בהם, הוא לא רק מפנה להם עורף ובוחר בשתי ידיים בחרדים, אלא גם משסה בהם את בריוני התקשורת שלו, הגיבורים על אחיהם בערוצים הממומנים.