עמית סגל הפך רשמית לפרזנטור של הביביזם: כך הפך הבכיר מאחים לנשק מגיבור לסרבן

"עמרי רונן, מראשי הסרבנים, מצטרף למפלגת הדמוקרטים של יאיר גולן", ספק עמית סגל כפיים ונתן את האות להתקפה פרועה במיוחד על "אחים לנשק" ועל רונן אישית.

תכף נזכיר גם דברים אחרים, פרי מקלדתו של אותו סגל ממש, פרשן חדשות 12, אבל קודם כל שתי נקודות שכדאי להבהיר למען אפשר יהיה לנהל דיון ענייני במה שאירע לסגל ולאנשי תקשורת ימניים אחרים, שחצו אט אט את הקו הברור שבין ימין לביביזם.

מרבית מי שהתגוללו על סגל העלו על נס את שירותו הצבאי הקרבי ומספר ימי המילואים בהם שירת עמרי רונן. תבוא הברכה על כל חיילי צה"ל ומשרתי המילואים, בעיקר על הקרביים שבהם - ואין ספק שרונן היה ונותר כזה - רק שזה כמעט לא רלוונטי לעצם המעשה. למה? כי בדיוק היום (שלישי) התפרסם ציוץ של ח"כ צבי סוכות, שבו הוא מכנה "בושה" את העובדה שבצלאל זיני נמצא במעצר. למה? כי הוא "שירת 800 ימים במילואים" כעדותו של סוכות.

סוכות למשל, לא שירת בצה"ל אפילו יום אחד אחרי שהתייצב בלשכת הגיוס והודיע שאין לו אמון בצבא... ספק אם העמדה הזאת מכשירה אותו להיות יו"ר ועדת החינוך של הכנסת, מה שבטוח שהיא לא מעלה ולא מורידה כהוא זה מזכותו לטעון בזכות חפותו של זיני.

כך גם באשר לזיני המואשם בהברחת סחורות לעזה: אם אכן נכונות העובדות בכתב האישום, הרי שמדובר בפושע שמקומו בכלא. אם אינן נכונות, הרי שהוא זכאי בלי קשר למספר ימי המילואים ששירת, עובדה שיכולה להיות רלוונטית (אולי) רק בשלב הנימוקים להקלה בעונש, אם יורשע. מי שלא מקבל את התזה של סוכות על זיני, לא יכול להשתמש באותו נימוק בדיוק כשמדובר על סגל מול רונן.

כלומר, העובדה שמדובר בגל"צניק לשעבר שחרף את נפשו (אולי) כשאכל בורקס משלשום בחזית יפו, מול מי שרץ אל הלהבות, פשוטו כמשמעו, ביישובי העוטף כבר ב-7 באוקטובר, לא מפחיתה מזכותו של סגל לביקורת על רונן ועל הארגון שבו נבטה פעילותו הציבורית, "אחים לנשק".

העובדה השנייה שיש להרחיק מהשיח, אם כי ספק אם את עלילת הדם הזאת ניתן יהיה להשיב, היא האשמה בסרבנות. למה "עלילת דם"? כי גם אם נעבור על כל תחקירי 7 באוקטובר במסרקות של ברזל, לא נמצא בהם זכר למקרה אחד שבו כשל המערך הצבאי בגלל סרבנות-כביכול.

לא היה חייל שנטש את משמרתו מסיבות אידיאולוגיות, לא טנקיסט שלא קפץ לטנק במחאה נגד ההפיכה המשפטית, לא טייס אחד - כולל אלה שהודיעו שיפסיקו את ההתנדבות שלהם - וכך הלאה. היה כשל פיקודי, היה כשל מבצעי, היה כשל מנהיגותי - סרבנות שגרמה למישהו לנטוש עמדה, לא הייתה - וזו עובדה שלא ניתן לערער עליה. אפשר כמובן להאשים סרבנות עקרונית ביצירת אקלים שחיזק את ידי חמאס. כאן כבר עברנו לשדה הפוליטי שבו רבו האיומים בסרבנות:

ממי שהודיע כי יסרב לשרת בצבא שמפנה יישובים (בפועל רק מעטים עשו זאת, כמו למשל ח"כ סוכות, רוב אנשי הציונות הדתית משרתים בצה"ל באמונה גדולה), דרך מי שהודיעו כי לא ישרתו בצבא אם לא יהיה שוויון בנטל (כאן אף אחד מהמצהירים, כמו למשל שר החינוך יואב קיש, לא סרב להתייצב) ועד לארגוני המחאה נגד ההפיכה המשטרית (ש"אחים לנשק" הוא מהבולטים שבהם) שהודיעו כי לא ישרתו בצבא של מדינה לא-דמוקרטית.

אפשר להתווכח אם איום כזה הוא כלי לגיטימי בשיח הפוליטי, במיוחד כשהוא מגיע מאזרחים (כלומר לא מחיילים שברור שאסור להם לאיים בסרבנות, לא כל שכן לסרב) ואפשר כמובן להאשים את "אחים לנשק" ממש כמו שאפשר להאשים את מחוללי ההפיכה המשטרית, שיצרו אקלים נוח למתקפה של 7 באוקטובר.

אוסיף בנימה אישית שאלה גם אלה עושים (בעיניי) שימוש ציני בוויכוח פוליטי כדי לנמק את הגרוע באסונות שפקדו את מדינת ישראל ב-78 שנות קיומה. 7 באוקטובר תודלק אך ורק בדלק הישן והרע שמאפיין את ערביי ארץ ישראל מרגע שדרך ראשון הציונים על אדמתה.

עתה אפשר לבחון אולי את מה שקרה לעמית סגל במבט מפוכח יותר, כזה שלא מחשיב את התגייסותו הברוכה של רונן ליחידה מובחרת בסדיר ובמילואים, קל וחומר שלא מדביק לו את התואר "סרבן".

זו לא הפעם הראשונה שבה סגל יוצא נגד אחים לנשק. בעבר אף קרא לחקירת חלקם בהתדרדרות הביטחונית שהוליכה לטבח 7 באוקטובר, שזה קצת מוזר אחרי שאותו עמית סגל התפעל מאוד מהמוקד שהקימו "אחים לנשק" אותו הכתיר בסופרלטיבים כמו "מוקד של עשייה ציונית", הרבה אחרי שאותו הארגון קרא (לכאורה) לסרבנות. לו היה רצף האירועים שונה, אפשר היה לחשוב שמא סגל חשב שמדובר בארגון עוין, אבל שינה את דעתו עליו אחרי שנחשף לפעילותו הברוכה.

ולא היא - אצל סגל יש מה שנקרא "בק דייטינג": קודם הוא התפעל מהעשייה הציונית המבורכת ורק אחר כך "נזכר" להדביק לארגון את חטא הסרבנות - ולא סתם סרבנות, אלא כשאת שדרדרה אותנו לעבר האסון הנורא, אותה יש לחקור במסגרת ועדת חקירה, לא פחות.

הנה במילותיו של סגל עצמו, התפעלותו שאינה ניתנת להכחשה או למסגור אחר, אחרי פרוץ המלחמה:

"אני חוזר עכשיו נפעם ממוקד העשייה הציונית מהגדולים במדינה כרגע, המרכז של אחים לנשק בגני התערוכה" - כך כתב סגל בפוסט שגולל את נפלאות עשיית הארגון, ב-15 באוקטובר 2023, ביום השמיני למתקפת הטרור הרצחנית. סגל צדק כמובן בכל מילה, כולל בפסקת הסיום של אותו הציוץ עצמו:

"ובעיקר חזרתי עם מחשבה: כמה כוחות יש בעם הזה, איזו תעוזה, אנחנו נצטרך לעשות הכל, מכל הצדדים, כדי שביום שאחרי הם יושקעו רק בביטחון ובכלכלה ולא אחד נגד השני".

נאה דרש - ועשה בדיוק את ההפך, שכח את מילותיו שלו ויישר קו עם זה של לשכת נתניהו (בה משרתים מי שחשודים עתה בפעילות למען אינטרסים של קטאר, מממנת חמאס). סגל, שהיה אמור, על פי המשתמע מדבריו, להיות הראשון שימחא כפיים לרונן שהחליט להמיר "עשייה ציונית" להשקעה ב"ביטחון ובכלכלה" כפי שדרש, מצקצק עתה בלשונו נוכח צירופו של ה"סרבן" למערכת הפוליטית.

סגל הפך מימין אידיאולוגי, זה שממש כמו השמאל האידיאולוגי הביט בהערכה על מי שקפצו עמו לשוחות, גם אם דעתם הפוליטית שונה עד מנוגדת לשלו, לדברר ביביזם על מלא, כזה שמפיץ לכל עבר את התיאוריות של מכונת הרעל.