לחשיפה מוצלחת אבות רבים, אבל אם צריך לתת למישהו את הקרדיט המרכזי בהחלטת בנימין נתניהו לחשוף את דבר מחלתו, הרי שזה יהיה מנת חלקו של עיתונאי "הארץ" אורי משגב.
משגב הוא עלוקה, במובן הטוב ביותר של המילה: הוא מתלבש על נושא ולא מרפה ממנו עד שיקבל תשובה. לא תמיד הוא פוגע, כך גם לא דייק תמיד במידע שמסר על מצבו הרפואי של ראש הממשלה, אלא שעל זה אפשר להגיד שני דברים:
הראשון הוא שכדי ליירט פוליטיקאי כוחני עם אובססיה שכזאת להישאר בשלטון, כנראה שחייבים להיות אובססיביים להפלתו ממש כמוהו. זה אולי מצער מפני שזה לא חייב להיות כך במדינה מתוקנת, אלא שישראל של נתניהו-לוין-בן גביר, היא ממש לא מדינה מתוקנת - ולא משגב הוא ששינה את כללי המשחק.
השני הוא שבכל הקשור למצבו הבריאותי של ראש הממשלה, הרי שגם אם משגב לא דייק (למשל בסוג הסרטן), הרי שנתניהו שיקר במצח נחושה כאשר הציג אירוע בריאותי חמור הרבה יותר כ"התייבשות".
משגב יכול להתענג מעט על הקרדיט שהוא מקבל (בצדק) מהקולגות, אבל לא יכול לנוח על זרי הדפנה - בנימין נתניהו תבע אותו (ביחד עם פעילים חברתיים) אחרי שהעלו תהיות לגבי מצבו הבריאותי ותביעה שכזאת, מצד האיש החזק במדינה, אינה דבר להקל בו ראש, עוד לפני שמביאים בחשבון מטרדים פוטנציאליים כמו מרדכי דוד ודומיו.
כלומר, את התהילה שלה זכה בסוף השבוע האחרון קנה משגב לא רק בנבירה אינסופית במעללי משפחת נתניהו, אלא גם בלא מעט ייסורים.
צנזורה עצמית
משגב שכב על הגדר שחלק מעמיתיו היסס לעבור: לזכותם של הקולגות בחדשות 12 ייאמר שלקראת פרסום האייטם ועיסוק בו באמצעות טריבונל של מומחים, שידרו שיחה עם משגב ממקום חופשתו ובכך גם יצאו ידי חובה כלפי מי שמגיע לו וגם ניכסו את האייטם לעצמם.
הבחירה בחדשות 12 לא הייתה מקרית: שבוע לפני הפרסום על מצבו הרפואי של נתניהו, התארח הפרשן המדיני של הערוץ, ירון אברהם, בתכניתה של אופירה אסייג. הופעות אורח שכאלה הן לרוב בבחינת גילוי עריות: תכנית אקטואליה של "קשת 12" מראיינת טאלנט של חדשות 12 ובכך הופכת אותו מעיתונאי לכוכב. אלא שהפעם אברהם הפתיע כשהכה על חטא אי אמירת כל האמת לציבור.
אם הציבור היה יודע את כל שידוע לאברהם וחבריו, אך הם מנועים מלפרסם, אפשר שהיה ספקן יותר לגבי מיטוט האויב, השמדתו וחיסלו - כך אברהם.
אברהם גם תלה את קולר האשמה בצנזורה, שמונעת לכאורה מהעיתונאים לספר את כל מה שידוע להם. רוצה לומר: הלך עם אומץ ליבו רק עד אמצע הדרך. לו היה אומר את כל האמת, היה מספר שפעמים רבות לא מדובר בצנזורה הצבאית, כי אם בצנזורה עצמית.
לפני כשבועיים הייתי עד שמיעה לשיחה בין איש ציבור לכתב צבאי בכיר. איש הציבור הזכיר לאותו כתב כי התריע באוזניו מפני התעצמות חמאס וכוונותיו - ולא זו בלבד, אלא שהעביר התרעה דומה לגורמים בכירים בצבא.
"למה אתה לא מפרסם?" זעק איש הציבור מדם ליבו - "הן אתה יודע בדיוק מי הוזהר מראש!". "מצטער" ענה לו העיתונאי והוסיף משפט מדהים בכנותו ומחריד במשמעותו: "אם אצא נגד הצבא, אאבד את כל מקורותיי".
רוצה לומר, בפעם הבאה שאתם שומעים עיתונאי מתווך לכם את החדשות, קחו בחשבון שחלק מהאינפורמציה נועדה להגן על מקורותיו, לפעמים לבנות אותם ממש, כדי שימשיכו לפטם אותו במידע.
הנחה לתקוף
לא נבקש להיות טהרנים: יחסים של תן וקח בין עיתונאים למקורותיהם הם חלק מהמשחק התקשורתי ועד גבול מסוים זה לגיטימי. מתי זה הופך ללא לגיטימי? למשל - כמו במקרה של בכיר אחר, שמדברר שקרים שיוצאים מלשכת ראש הממשלה רק כדי לא לאבד את מעמדו הייחודי מולה.
לפעמים מדובר ב"העתק הדבק" להודעות דובר שגם כאשר הן לא שקריות לגמרי, הרי שהן ודאי מגמתיות. הנה דוגמה מהיממה האחרונה:
אחד הדברים שהכי מדאיגים את נתניהו הוא הביקורת שהוא סופג מתושבי הצפון, חלקם נמנים על תומכיו הנאמנים. הדאגה של נתניהו אינה לתושבים עצמם ואפילו לא לחשש שיצביעו נגדו (מספרם בקלפי הוא ממילא נמוך), אלא שייגרמו להלך רוח שיאפשר למתנגדיו לומר: :הנה, אפילו ליכודניקים שרופים כבר לא מצביעים לנתניהו".
פעולת ראווה כמו חיסול מתוקשר הייתה עשויה להקטין מאוד את הצרה, רק שלנתניהו יש בעיה אמיתית בלבנון: כל עוד היא כרוכה בהבנות האמריקנים מול איראן, ידי ישראל כבולות על ידי ממשלת טראמפ.
מה עושים? כרגיל אצל נתניהו משקרים: "ראש הממשלה הנחה את צה"ל לתקוף בעוצמה בלבנון" גרסה כותרת של חדשות 12 בלילה שבין שבת לראשון. איש לא מחה ואיש לא חשב להפעיל שיקול דעת עיתונאי כדי לכתוב, לכל הפחות כי ההודעה נמסרה ביוזמת לשכת נתניהו.
ערב הטבח
מי שהציל את העיתונאים מצייתנותם המבישה, היה הצבא עצמו שבכיריו יודעים טוב מאוד עם מי יש להם עסק - ויודעים שבמקרה שישראל לא תשיג את מטרותיה בגזרת הצפון, ייפול התיק עליהם. לכן מקורות בצה"ל הבהירו כי לא חל כל שינוי בהנחיות הדרג המדיני לצבא...
למען הסר ספק, שיתוף הפעולה מרצון הזה עם לשכת ראש הממשלה לא מיוחס לאברהם, אלא לתקשורת המיינסטרים בישראל בכללותה.
יהיה מי שישאל מה כבר הבעיה, נו - אז הודעה שודרה כלשונה ורק אחר כך טרח מישהו להציב מעליה סימן שאלה. הבעיה היא במגמה: עיתונאים שהופכים לסלבס מאבדים את הסקרנות ועיתונאים שמשתעבדים למקורותיהם מאבדים את היכולת לשאול שאלות קשות.
לפעמים זה באמת לא כל כך נורא, לפעמים זה מקל על המושחתים לחגוג, לפעמים התוצאות הן טראגיות ממש: כולנו זוכרים עדיין איך ערב 7 באוקטובר, במלאת 50 שנים למלחמת יום הכיפורים, מלאו מוספי החג בכתבות שבהן הוסבר כמה צה"ל הפנים את לקחי המחדל ההוא... כתבות שלא הספיקו להתיישן ולו במשך 24 שעות לפני שהחל הטבח.
אפשר היה לצפות שהלקח יילמד, נכון? אבל מהר מאוד הוא נשכח - רק צפו בבליץ הראיונות עם אלוף פיקוד הצפון לשעבר, אורי גורדין, כתבות תדמית שהדהדו את קריאתו לתושבי הצפון לזוב לבתיהם כי המצב הביטחוני הוא "הטוב ביותר מאז 1982". לבי עם המסכנים שהאמינו לתקשורת ולאלוף.
משגרים חדשות
ובעצם, למה ללכת כל כך רחוק? הן בימים הראשונים של מבצע "שאגת הארי" שמענו עד כמה נפגעה שרשרת הפיקוד מנהיגי משמרות המהפכה לחיילי צבא איראן בשטח, עד כמה זרעו החיסולים כאוס.
אחר כך עברו החוכמולגים שחיים מידו של דובר צה"ל למנות את אחוזי המשגרים המושמדים, לטעון שאין סיכוי שהאיראנים וחיזבאללה יודעים לתאם מטחים משולבים - וכאשר אפילו זה התנפץ על קרקע המציאות, הפכו את כולנו למטומטמים שלא יודעים לספור את כמו הטילים...
כמה פעמים שמעתם את המשפט: "למרות מה שנדמה לנו, יש ירידה בכמות השיגורים"? כזב מוחלט שלא פסח כמעט על אף כתב צבאי ולא על אף אחד מהאולפנים!
לכן החשיפה שהחלה עם דבקות של אורי משגב במטרה, שעלתה לו בתביעת לשון הרע, שהפכה אותו למשוגע-לדבר לא הוציאה לאור רק את מצבו הרפואי של ראש הממשלה אלא גם הוציאה כרטיס צהוב כמעט לכל עיתונאי בישראל: תפסיקו לפחד מתביעות השתקה, תפסיקו לפחד מאיומים בחרם פרסומים, תפסיקו לפחד שמא ירדפו אחריכם בריונים בשליחות המשטר ותהיו קצת יותר משוגעים-לדבר.
אתם יודעים מה? אל תשתגעו עד כדי כך, רק תזכרו שבניגוד כמעט לכל מקצוע אחר, שבו חובתו הראשונה של העובד היא למי שמשלם את שכרו, במקרה של עיתונאים המחויבות הראשונה במעלה היא זכות הציבור לדעת - מחויבות אחת ויחידה שאין בלתה.