את הספר "השטן לובשת פראדה" קראתי כשהייתי חייל. קראתי אותו למרות שהוא "ספר בנות" במלוא מובן המילה, ולמרות ש"אופנה" הייתה הדבר הכי רחוק ממני באותן שנים - ובכלל. קראתי אותו בהמלצה של החברה הכי טובה שלי, שבאותם ימים עשתה איזה קורס בבסיס שיזפון בנגב, שכחה לשים קרם הגנה - ומצאה את עצמה עם כוויות שמש קלות שהצריכו מנוחה בבית. אלה היו הימים שלפני נטפליקס, ולפני שבאתי לעשות אצלה ביקור חולים קניתי לה כמה ספרים - והמוכרת כמעט הכריחה אותי לקנות את הספר המדובר של לורן וייסברגר. אחרי שהחברה סיימה לקרוא, היא התעקשה שגם אני אקרא. כמה שנים לאחר מכן, כשאני הייתי חייל משוחרר והיא קצינה בקבע, הלכנו לראות את הסרט בקולנוע רב חן ליד כיכר דיזנגוף.
אני מתעכב על כל פרטי הטריוויה האישיים והלא בהכרח חשובים בקשר האישי שלי לסרט, דווקא בגלל שאף פעם לא ראיתי בו סרט על אופנה, או על ביצ'יות, על נשים חזקות, על תקרות זכוכית או על מגדר.
מבחינתי מאז ומעולם זה היה סרט על הקסם של עולם העיתונות המגזינית, עולם שבאותם ימים חלמתי להשתלב בו. את דרכי בעולם התקשורת התחלתי עוד לפני השירות הצבאי שלי, וכבר ידעתי לשנן שמות כמו ליאור נעמן, אורנה ננר, עפרה מזרחי, יגאל גלאי ויובל נתן בתור אנה וינטור הישראלים. כשהאחרון נתן לי עבודה במגזין אינטרנטי חדש שהוא עמד להקים, זה היה חלום שהתגשם.
הסרט הראשון עוקב כזכור אחרי אנדי, צעירה אמריקנית שסיימה את לימודיה ומתחילה לעבוד כעוזרת זוטרה של עורכת מגזין אופנה, במטרה להתקדם בעולם העיתונות. החיים האמיתיים הם לא סרט, אבל בבסיס של "השטן לובשת פראדה" עומדת אמת שהתגלתה לי בלא מעט מקומות עבודה: יש בוסים קשים - ויש עבודות ששווה להילחם עליהן למרות בוסים כאלה. כמעט בכל מקצוע יש התנגשות בלתי פוסקת בין "החיים עצמם" לבין "הקריירה".
יש בסרט קטע בו אנדי צריכה ללכת בערב למסיבת יום ההולדת של בן זוגה האוהב והתומך, אבל ממש באותו רגע היא מקבלת את ההזדמנות להיפגש עם העורך הראשי של "ניו יורק מגזין" היוקרתי. בסרט זה מוצג כדילמה אמיתית. אני זוכר שגם כשהייתי צעיר מטופש, ידעתי שבמציאות אין באמת דילמה. למישהי שחולמת לעבוד בביזנס זו הזדמנות של פעם בחיים, כזאת שספק אם תהיה לה שוב - בן הזוג האוהב בטוח יבין, הרי יש לו יום הולדת כל שנה (מה גם שהוא לא בן חמש). בספר ובסרט, אנדי מקבלת תמיד את ההחלטה הלא ברורה מאליה, במין מסע צלב נשי שבזמן אמת - והאמת שגם בדיעבד, לא כל כך התחברתי אליו.
אבל למרות שלא הסכמתי כמעט עם אף החלטה שלה לאורך הדרך, עדיין נשביתי בקסמה. אולי כי עכשיו אפשר להבין שהדילמה שלה מעולם לא הייתה באמת בין "הקריירה" לבין "האהבה". כשהיא זורקת את הטלפון הסלולרי למזרקה בפריז ומפנה עורף למירנדה, היא לא בוחרת בעבודה והיא לא בוחרת בחבר - היא בוחרת פשוט בעצמה. היא מסרבת לתת לתעשייה הזאת למחוק את מי שהיא, גם אם המחיר הוא לוותר על הג'וב שמיליון בנות היו הורגות בשבילו.
רגע לפני שהלכתי לצפות בסרט ההמשך, חזרתי וראיתי שוב את הסרט הראשון שראיתי מספר פעמים ב-20 השנים האחרונות. הכל עדיין עובד בו, בכל זאת קאלט, ובמבט בוגר ומפוכח יותר גם קטעים שפחות התחברתי אליהם במקור עבדו עליי הפעם. למשל, הבדיחה החוזרת בסרט שמתייחסת לדמותה של אן האת'ווי - סמל יופי אוניברסלי על-זמני - כ"שמנה", פחות מצחיקה פתאום. לא בגלל שאנשי הווק השתלטו על חוש ההומור שלי חלילה, אלא כי פתאום אני מבין שזאת לאו דווקא הייתה בדיחה. עוד תובנה שהכתה בי פתאום קשורה לכל אותם "גודיז" מושחתים שהעובדות במערכת מקבלות.
כל הקסם של עולם העיתונות פג
בצפיות קודמות זה נראה כמו החלום הרטוב של כל פאשניסטה - ארון קסמים שבו מחלקים בגדי מעצבים באלפי דולרים בחינם. במבט של עיתונאי מבוגר ועייף יותר, פתאום הבנתי את הקאץ': המתנות האלה הן בעצם רק תחליף (שלמעסיק לא עולה שקל) למשכורת ראויה. הדרך של המערכת לסנוור צעירות עם שאנל וג'ימי צ'ו, כדי שלא ישימו לב שהן לעולם לא ירוויחו מספיק בשביל לרכוש דירה.
הצפייה בסרט הראשון עשתה עוול לשני, בעיקר כי הוא מחוויר לעומת הראשון - ובעיקר מרגיש מיותר. מעבר לנוסטלגיה והחזרה לדמויות האהובות עשרים שנה אחרי רק כדי לגלות שדמותה של מירנדה לא רואה כל כך טוב, אמילי עדיין ביצ'ית ואן האת'ווי נראית בדיוק אותו דבר מאז "יומני הנסיכה 2" - אין באמת טעם בסרט המשך מעבר לכסף קל בקופות.
ואכן, בהקרנה שהייתי בה האולם היה מלא לגמרי, והייתי בין הגברים הבודדים. בלא מעט קטעים בסרט הקהל שאג מצחוק. הכתיבה הקומית בו משובחת, לא פחות מאשר בסרט הראשון - בעיקר בניואנסים שמנסים להבליט את שינויי הזמנים (כך למשל המזכירה החדשה של מירנדה היא גם היועצת הראשית שלה לענייני PC ובעיקר עסוקה בלומר לה "את לא יכולה כבר להגיד את זה" על דברים שבסרט הראשון היא פלטה בשגרה).
אלא שבזמן שהקהל צחק, אני נבלעתי במושב והצטמררתי. כל הקסם של עולם העיתונות הניו יורקי שהיה בסרט הקודם נעלם כלא היה, והוחלף בהישרדות. אנשי תוכן מצטיינים וזוכי פרסים מפוטרים בכמויות, ומי שמצליח להישאר על הגלגל ננזף על כך שהוא מייצר תוכן "חשוב" ולא "מעניין" (מילת קוד ל"צהוב ורדוד"). אני לא צריך את המשחק המשובח של מריל סטריפ ואמילי בלאנט כדי לדעת את כל השינויים שעברו על התעשייה הזאת ב-20 השנים האחרונות, כי חייתי אותם יחד עם כל עמיתיי - אלא שמשהו בזוהר שדעך בגרסה ההוליוודית הפך את הכל למכוער יותר. בעוד האחרים באולם חוו את הסרט כקומדיה קלילה על אופנה יקרה, אני הרגשתי שאני צופה בסרט אימה.
בלי לעשות ספוילרים לסרט, אציין רק שהמושיעים היחידים שיש לעולם העיתונות לפי הוליווד, הם מיליארדרים אינטרסנטים. הייתי אומר שזה "קטע אמריקני" אם זה לא היה כל כך אוניברסלי. כמעט כל עיתון שאתם קוראים בעברית או אתר שאתם גולשים בו יכול להיסגר מחר בגלל גחמה של הבעלים שלו. זה ביזנס, לא שליחות. למעט העובדים שצריכים לפרנס את המשפחות שלהם, מעטים יזילו דמעה על אתר שנסגר.
הסרט מתחיל במין נאום תוכחה על כך ש"עיתונות עדיין חשובה", וזה מצטלם יפה, וזה מקסים - ואני לא חושב שזה יהיה ספוילר לגלות שבסרט יהיה לכל הסיפור הזה סוף טוב (שכולל העצמה נשית, בכל זאת 2026), אבל התחושה היא שאף אחד בסרט לא יודע להסביר למה עיתונות זה חשוב - אלא עושה את ההפך הגמור. היחידים שיכולים "להילחם" על עיתונות הם אנשים עשירים, כל אחד מסיבותיו. חלק בגלל רומנטיקה, חלק בגלל נקמה, חלק בגלל שליטה וכוח - אף אחד לא מאמין ב"זכות הציבור לדעת" או מאמין שאור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר.
העיתונאים עצמם בסרט (למעט העשירים ממילא) רק נלחמים על הפרנסה שלהם, מעגלים פינות ומנסים להיאחז באיזה זיכרון של מה שפעם היה. וכל זה בלי לדבר כמעט על AI. זה נכון במגזין אופנה יוקרתי, וזה נכון כפליים בעיתונות חוקרת או חדשותית. הדמוקרטיה מתה במחשכים, ואין מקום יותר אפל היום ממה שפעם היה עולם התקשורת. החדשות הטובות הן שבחשיכה הרבה יותר קל למסור את מכתבי הפיטורים. איך אומרת מירנדה? זה הכל.