מדור שבועי חדש בוואלה! ברנז'ה: ההיסטוריון וחוקר התקשורת ד"ר רפי מן חוזר לכותרות עיתוני העבר, ומגלה שלא הכל היה בהכרח יותר טוב.
בחזרה לעתיד: האם להתכונן ל"מגבית הבטחונית"?
איך סוקרו הגזירות הכלכליות בעיתונות של קום המדינה?
איך נראה סיקור האולימפיאדה לפני 60 שנה בעיתונות העברית
ביולי 1985 הופתעו לשמוע עיתונאים רבים ברשות השידור על פיטוריהם הקרובים. היו אלה ימי משבר כלכלי וקיצוצים במשרדי הממשלה, וגם ברשות השידור ביקשה ההנהלה לממש תוכנית התייעלות. היעד היה צמצום מצבת כוח האדם ב-17 אחוז. מנהלי הרדיו והטלוויזיה בעברית ובערבית העבירו להנהלה רשימה של 200 עובדים המיועדים לפיטורים.
רשימת המפוטרים עשתה דרכה לאמצעי התקשורת האחרים. חלק מהשמות הופיעו בעמודים הראשונים של העיתונים. היו בה שמות מוכרים מאוד לציבור, בימים של ערוץ טלוויזיה אחד. אחר כך החלו להישמע טענות כי בזכות לחצים פוליטיים נמחקו מהרשימה כמה מהמיועדים לפיטורים. בסופו של דבר קוצצה הרשימה מאוד.
שנתיים אחר כך, באוקטובר 1987, פרצה שביתה ברשות השידור, שנמשכה כמה שבועות. הרשות למודת המשברים ספגה טלטלה עזה בימי השביתה המתמשכת. עובדים לא מעטים חיפשו במהלך השביתה מקומות עבודה חלופיים. למרבה המזל נמצאו אמצעי תקשורת אחרים שמיהרו לאמץ אותם. כך, לדוגמה, נקלטו מרדכי חיימוביץ ויורם אבגר ב"מעריב". הראשון היה לעורך חדשות, כתב בפריז ומשמש עד היום כאחד מבכירי כתבי המגזינים של העיתון. השני היה רכז הכתבים הבכיר של העיתון, תפקיד שאותו הוא ממלא כיום ב"ישראל היום".
רשות השידור היא ספינה שמטלטלת בעשורים האחרונים משרטון לשרטון אך שורדת. בניגוד לה, בעולם העיתונות המודפסת הקיצוצים, הפיטורים ואפילו סגירתם של עיתונים הם עניין מצער אך מוכר. היעלמותם של עיתוני המפלגות הרבים, למעט אלה החרדים, ממפת התקשורת הישראלית הפכה את הטקס העצוב של סגירת עיתון לאירוע מוכר לקוראים וגם לעיתונאים שנאלצו לחפש פרנסה אחרת. על עיתונים שהיו נסגרו קראו כאן, בסקירה מקיפה ב"עין השביעית". מחקר שערך פרופ' יחיאל לימור ופורסם בגיליון כתב העת "קשר", בשנת 1999 העלה כי מאז הקמת המדינה ועד לאותה שנה נסגרו בישראל 44 יומונים, מהם 33 בעברית ו-11 בלועזית. על-פי המחקר, עשרה מהעיתונים שנסגרו באותן שנים לא הצליחו לשרוד יותר משנה אחת.
כמעט כל העיתונים הללו נמוגו לא בגלל תוכניהם. הם הוכרעו בעיקר בשל תחרות עזה, כשלים כלכליים, לעתים מחמת משגים ניהוליים. הופעת של אמצעי תקשורת מתחרים, ובראשם הטלוויזיה, הנחיתו מהלומות קשות על העיתונות המודפסת. ומאז תחילת המאה ה-21 האינטרנט מאיץ האינטרנט את קריסתו של המודל העסקי שהחזיק את העיתונות המודפסת.
ב-4 במרץ 1984 יצא לאור הגיליון הראשון של "חדשות". הוא נועד להיות אנטיתזה למכופתרות הכבדה של העיתונים האחרים, להעביר את הסגנון המיוחד של מקומוני "העיר" לזירה הארצית. אבל השפעתו היתה לא רק סגנונית. באמצעותו השליך המו"ל עמוס שוקן את העיתונות הישראלית לקלחת החוזים האישיים. מ"חדשות" חלחלה השיטה לעיתונים אחרים. בהעדר הסכם קיבוצי רוסק כוחם הקולקטיבי של העיתונאים מול בעלי הממון.
"חדשות" שרד קצת פחות מעשר שנים. בנובמבר 1993 הלך לעולמו. 400 העובדים זומנו למלון "דן פנורמה". "אני מתנצל על ההלם שבו אנשים נמצאים. אבל אני לא מכיר דרך אחרת לסגור עיתון כשמחליטים לעשות כך". שאול דישי עלה לבמה ואמר למו"ל ולקהל: "שוקן הוא אדם עשיר וציני שמשחק בנו. היום הבנתי שאנשים כמוך הורסים לי את הכף לחיות במדינה הזו. נעשה פה פשע, שחיתות מוסרית ממדרגה ראשונה".
שוקן השיב: "אני לא חושב שרימיתי מישהו. תמיד אמרתי לכם את האמת. אנחנו עיתון במצב קשה. נלחמים על קיומנו".
ב"ידיעות אחרונות", שסיקר בהרחבה את סגירת "חדשות", העריך סבר פלוצקר שעלות קבורת העיתון תהיה נמוכה. "העיתונאים, הבטיח שוקן, ימצאו תעסוקה חילופית במקומונים וב'הארץ'; רוב העיתונאים, אך לא כולם. הדפוס ימשיך לעבוד עבור עיתונים אחרים של הרשת, שתקבל מרחב נשימה כלכלי. אבן הוסרה מליבה".
במרץ 1995 נסגר "על המשמר", בטאונה של מפ"ם. עוד קודם לכן היה ברור שימיו של העיתון הולכים ומתקצרים וב-1992 נחתם הסכם פרישה ופיטורים של עובדים רבים כדי לקצץ את עלויות העיתון. מצבת כוח האדם של העיתונאים ועובדי המנהלה צומצמה מ-70 עובדים ל-30 בלבד. כדי להציל את העיתון ניהל הקיבוץ הארצי, בעליו של "על המשמר", משא ומתן עם איש העסקים יצחק תשובה, שהתעניין ברכישת העיתון, הדפוס והבניין, אבל העסקה לא יצאה אל הפועל.
יו"ר ועד העובדים המפוטרים, אבשלום קווה, כתב ב"ספר השנה של העיתונאים" כי ערב הסגירה נוהל מו"מ על זכויותיהם של מי שנותרו ב"על המשמר", אבל שלושה ימים לפני הסגירה התברר כי אין עם מי לנהל את המו"מ. מנכ"ל העיתון פוטר אף הוא. מאז ידע עולם העיתונות הישראלי לא רק את סגירתם של עיתונים נוספים, בהם "דבר" שהיה מעמודי התווך של העיתונות מאז 1925, אלא גם גלי פיטורים מ"מעריב" שנפרד בעשורים האחרונים ממאות מעובדיו - ומעיתונים נוספים.
ד"ר רפי מן הוא היסטוריון וחוקר תקשורת, חבר מערכת כתב העת העין השביעית
למדורו של רפי מן ב"עין השביעית"